מאז מעולם הדיבור בשם "העם" הדיף ניחוח מגלומני ודמגוגי, אבל בימי טרום האינטרנט והרשתות החברתיות עוד ניתן היה להישען עליו במידה מסוימת של היגיון, שכן ניתן היה להתבסס על מספר עקרונות יסוד משותפים ונרחבים. כיום, תחת משטר שיח אחר לחלוטין, שהוא הרבה יותר מגוון ודמוקרטי אך מעודד פילוג עמוק ונטייה של קבוצות ואישים להתחפר בעמדותיהם, הדיבור הנחרץ בשם "העם" דווקא נשמע מנותק להפליא, מהטעם הפשוט: למעט הימים הראשונים לאחר ההלם של 7 באוקטובר, לא ניתן למצוא כמעט נושאים רגישים שבהם "העם" מדבר בקול אחד. למעשה, ספק אם יש הסכמה בשאלה מהי ההגדרה של "העם". לכן, כדאי לפקפק במספר הנחות יסוד שנאמרות לאחרונה השכם והערב בשם "העם".
"העם רוצה שזה יבוא בהבנות, שתתגמשו ותלכו אחד לעבר השני": השופטת יעל וילנר, ראשת הרכב בג"ץ שדן בשאלה מי ינהל את חקירת הפצ"רית, ניסתה לשכנע את הצדדים להימנע מפסק דין וגייסה לשם כך את "העם". מבלי לזלזל בכוונותיה החיוביות של השופטת, השימוש במושג קצת מצחיק כשהוא מגיע ממוסד שהפך בעיני השלטון ותומכיו לסמל הביזוי של "רצון העם". אם כבר, עצם היומרה של וילנר לדבר על "העם" היא שמן בעצמותיהם של שר המשפטים והמחנה שרוצה להפציץ את המערכת עם F-35. ואכן, יריב לוין ניסה להגיע ל"הבנות" בעניין הפ"צרית באותו תום לב שאפיין אותו בימי הניסיון לכפות תוכנית לשינוי המשטר. פסק הדין ניתן אתמול, ו"העם" לא עצר את נשימתו.
חנינה לנתניהו תעזור באיחוי הקרע בעם: בחסות ההתערבות הבוטה של נשיא ארה"ב בהליך פלילי שלא מתקיים בארה"ב ולא קשור אליה, נשמעת לא אחת הטענה שחנינה לנתניהו היא המפתח ל"הרגעת הרוחות" והחרדה מפני מלחמת אזרחים. יש בזה לא מעט היגיון כביכול, שכן החקירות והמשפט היו אלה שהפכו את האירוע שנקרא כן-ביבי/לא-ביבי לטירוף חסר מעצורים. אלא שבדרך קרו כמה אירועים - למשל הלבנת הימין הקיצוני, ניסיון לחולל מהפכה בשיטת המשטר, אסון חסר תקדים שהממשלה מסרבת לקחת עליו איזושהי אחריות וביטול יומיומי ומוחלט של נורמות, ובראשם כל מה שקשור לדברים שפשוט לא אומרים ו/או עושים כדי לא לפרק את העסק. כל זה, בחסות הטרנד הגלובלי של אובדן אמון מוחלט במוסדות, חשף קרע עמוק וחריף יותר, הנוגע ממש לנפשה של האומה. לכן גם חנינה לא "תסייע באיחוי הקרע": היא בעצמה חלק ממנו.
עינב שיףהעם לא יסלח: לנתניהו, לנהנתנות של משפחת נתניהו, לתומכי חוק האפליה בגיוס, למי שהפקיר את החטופים שמתו בשבי, למי שיחסום ועדת חקירה ממלכתית, למי שלא יקדים את הבחירות, למי שכן יקדים את הבחירות, למי שלא יציית לפסיקת בג"ץ, למי שכן יציית לפסיקת בג"ץ. ובכן, אם סקרים פוליטיים הם אינדיקציה כלשהי, הרי שהלב הישראלי הרחמן עדיין פועם, או שפשוט אין שום קשר בין חוסר שביעות רצון בנושאים כאלה ואחרים (ואפילו חוסר שביעות רצון כללי) לדפוסי הצבעה שנשענים יותר על תפיסות עומק וזהות שבטית. או, במילים אחרות: "העם" אכן לא סולח, פשוט כל צד לא סולח לצד השני.
