המילה "ממלכתי" היא עוף מילוני מוזר. בספרות היא מזוהה עם בן-גוריון. השימוש בה איפשר לו להגדיר את מאפייני "הממלכה" הישראלית המתחדשת ולהבחינה מהגלות. אין לה תרגום ישיר באנגלית, והאמת היא שגם לדוברי העברית משמעותה אינה ברורה עד תום.
האקדמיה ללשון העברית מפרשת אותה כדבר "ששייך למדינה בכללותה, שנעשה מטעם המדינה". לא מעבר. למעשה מדובר במילה נדירה שסך התחושות שהיא מעלה מזוהה יותר מהתרגום הלשוני שלה. יש בה כבוד והדר ודגל והמנון, אבל היא חמקמקה. ועדיין, כל ישראלי מבין את כוונתה. קשה לשים עליה את האצבע, אבל ניכר שהיא מסמלת דבר נשגב. עליון. וזו גם אחת הטרגדיות שבהפיכתה לעמדה פוליטית.
חוק ועדות חקירה, שנמצא במוקד הוויכוח על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, בכלל לא נוקב במילה "ממלכתי". השיח הישראלי שילב אותה במהלך שנות ה-80 כדי לבטא אידיאל של עצמאות. ולא בכדי. היכולת לחקור את עצמך באמצעות מוסדות ריבוניים, ללא מורא, היא זכות שעמים נלחמים עליה. לנו זה לקח 2,000 שנה.
כשסוף-סוף הוגדר איך עושים זאת, בסוף שנות ה-60, נקבע הסדר מפורש. הוא לא מושלם אבל נתפס כטוב ביותר. מה שגורם לכך הוא לא העובדה שנשיא העליון מקבל מהממשלה סמכות למנות את החוקרים. שופטי העליון רחוקים מלהיות מושלמים.
העניין כאן הוא אחר: ההסדר להקמת ועדת חקירה נקבע מאחורי "מסך בערות". חברי הכנסת שהגדירו אותו לא ידעו אם יהיו בצד הנחקר בעתיד ומי ירכיב את הוועדה אז. והמנגנון שקבעו, בהתאם, נועד להיות הוגן כמה שיותר. הוא לא יודע אם אתה שמאלני או ימני. מזרחי או אשכנזי. עשיר או עני. דתי או חילוני. הוא פשוט הוחלט שלא בתגובה לאירוע מסוים. הסדר כזה מבטא שאיפה של "ממלכה" שלא יודעת מה יתרחש בה ובגלל מי, אבל מקדשת את האמת. כי אלו החיים: היום אתה למעלה, מחרתיים נכדיך למטה.
הקריאה להקמת ועדת חקירה "בהסכמה ציבורית רחבה" היא תמוהה. לא רק משום שסקרים רבים מעידים על תמיכה חוצת מגזרים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. היא מוזרה משום שמדד כזה בכלל לא אמור להיות רלוונטי
מהסיבה הזו, הקריאה להקמת ועדת חקירה "בהסכמה ציבורית רחבה" היא תמוהה. לא רק משום שסקרים רבים מעידים על תמיכה חוצת מגזרים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. היא מוזרה משום שמדד כזה בכלל לא אמור להיות רלוונטי. הסכמה ציבורית על מנגנון החקירה לאירועים בסדרי גודל לאומיים כבר גובשה ב-1968. השגתה התאפשרה בדיוק משום שהיא לא עסקה בחקירת התרחשות מסוימת או מחלוקת אקטואלית סביב נשיא עליון מתחלף. היא נוסחה מאחורי אותו "מסך בערות".
היום, להבדיל, אנחנו לפני מסך מיני-לד ברזולוציה איכותית, שכבר מצביע על זהות חלק נכבד מהנבדקים. במצב כזה, "הסכמה ציבורית רחבה" בדיעבד חותרת תחת כללי המשחק ששורטטו מלכתחילה. היא בהגדרה שברירית ועשויה לייצר תקדים שבו סקרים גוברים על חוק. היא קשה לזיהוי ומושפעת מרוחות השעה. הגוף שתקים ייתפס לעד כמוטה, משום שעוצב לאור מחדל נקודתי. לכן היא אינה משרתת את טובת הממלכה. במובן הזה, היא בלתי-ממלכתית.
"הסכמה ציבורית רחבה" להקמת ועדת חקירה לטבח נשמעת כמו דרישה הגיונית בשמיעה ראשונה. יש מי שוודאי סוברים שמדובר בפתרון שיקרב אמת ולבבות. התוצאה, לעומת זאת, עלולה להיות הפוכה. קריאה כזו יכולה לבטא שאיפה כנה לקונצנזוס, אבל היא סוטה מהדרך שקבעה הממלכה. לכן לא נכון לשנות הסדרי חקירה של אומה תוך כדי תנועה. את מה שקרה באותו היום מוכרחים לבחון לעומק. לא רק משום שאלפים נהרגו ונשחטו ונשרפו ונספו. חיוני להבין מה הוביל לטבח כדי למנוע אותו שוב, למען הילדים של עוד 50 שנה. כל דקה שחולפת מבלי שעושים זאת בדרך שהוסכמה מראש, מרחיקה אותנו מכך.
