ביציאה מעזה הספקתי לטרוף שקשוקה בנתיבות תוך כדי צפייה בהתגוששות פוליטית שגרתית ברשתות. ברקע נשמעה מוזיקה נעימה. חצי שעה לפני כן, ב"רכס השבעים" – מוצב שמשקיף על הקו הצהוב בעזה, פגשתי לשיחה חבורת לוחמים במילואים מחטיבת כרמלי. הניגודיות לא יכולה הייתה להיות גדולה יותר. בטלפון פגשתי את מי שמפרקים אותנו ברשתות. ברצועה ראיתי את הכוחות הישראליים שמאזנים אותם, עבורנו.
מוצב "רכס השבעים" שקק חיים כבר בשעת בוקר מוקדמת, כשהגעתי. היו שם מפעילי רחפנים לתקיפה והגנה. לוחמים תיצפתו בגזרות השונות. אחרים ביצעו מטלות מנהלה. המוצב מאורגן עם חדרים מסודרים. משקיף על שג'עייה החרבה, שהייתה סמל פלסטיני בצוק איתן. מלפנים – נוף של הרס מוחלט. מן העבר השני, הנקודה במוצב שממנה ירה בכיר חמאס, עז א-דין אל-חדאד, טיל קורנט לעבר אוטובוס ילדים שנסע ליד סעד.
בתוך המציאות הזו התיישבתי לשיחה עם חבורת לוחמים, בראשם מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור. כל הקלישאות היו שם. וסטים, קפה שחור ועיניים טרוטות. ובכל זאת, היה לא שגרתי לשמוע איך מרגיש סבב שישי בתוך שנתיים. והאמת היא שעל אף שקשה להם, הם ממשיכים להגיע. באחוזים גבוהים. וכן, הם גם ממשיכים לסכן את עצמם. מי שחושב שהסכנה הביטחונית בעזה הסתיימה לא מבין את המציאות שלהם. זו שהם חוסכים מאיתנו.
והיא מגוונת, החבורה הזו. יש שם כיפות סרוגות, עירוניים וקיבוצניקים. יש שם צעירים וצעירים פחות. אחד הלוחמים כבר בן 66, ולוחם נוסף, בן 68, לא קיבל אישור להגיע אף שביקש. יוחאי מכפר-סבא, סטודנט למשפטים בקריה האקדמית אונו, סיפר על הקושי שבשילוב הלימודים: "אני שומע חברים שלומדים איתי, אני קורא בתקשורת שנגמרה המלחמה ואני כאן בסבב השישי למילואים. לא נגמרה המלחמה, אנחנו עדיין נלחמים, עדיין עושים מילואים". סא"ל בנימין טרופר, מפקד הגדוד שמסיים השבוע ארבע שנים בתפקיד, מחזק אותו ומזכיר שכך לא נראה סיום מלחמה.
לשאלתי בנוגע להפעלת האש בתחומי הקו הצהוב, הם משיבים שאין דילמה. הגבול הזה נאכף על ידם ביום ובלילה. בין עמדות השמירה והעשייה קל לראות שם את האחווה והחברות. זה מה שמחזיר אותם כל פעם, לדבריהם. למרות חוסר ההסכמות. על אף שהחיים לא עוצרים. אבל זה לא הכל: במבט שלהם קל להבחין שהם מודעים למשמעות המעשית של המילואים. בזמן שאחרים מנסים להתחמק, עבורם השירות הוא לא רק נטל אלא זכות. כל התחושות האלו רק התעצמו מבחינתם, במהלך השנתיים האחרונות. עד כמה? עד כדי כך שלהישאר בבית לא הייתה בכלל אפשרות. אחד מלוחמי החטיבה נפצע בלבנון לפני שנה, ולמרות ההתנגדות של אשתו, מצא עצמו קרוע והגיע בכל זאת.
הבעיה היא לא אצלם. היא אצלנו. לא רק בחוסר ההתייצבות המדאיג לשירות, אלא בכך שהצלחנו להשכיח מעצמנו את העובדה שהלחימה בעזה עדיין מתנהלת, ושיש מי שמנהל אותה עבורנו
אחרי שנפרדנו התחדדה אצלי תחושה שהייתה שם עוד קודם. הבעיה היא לא אצלם. היא אצלנו. לא רק בחוסר ההתייצבות המדאיג לשירות, אלא בכך שהצלחנו להשכיח מעצמנו את העובדה שהלחימה בעזה עדיין מתנהלת, ושיש מי שמנהל אותה עבורנו. אבל בשונה ממדינות במערב שבהן נותנים למחלוקות הפנימיות להכתיב את סדר היום, אצלנו יש מרכיב נוסף. יש אותם. והחבורה הזו היא קרן אור. היא נסיוב לרעל שאופף אותנו ברשתות החברתיות. היא מודל לאופן שבו חברת מופת צריכה להתנהל. הקבוצה הזו מזכירה לא רק את מחיר ההקרבה, אלא גם את יתרונות הערבות ההדדית. הם לא רק היום הנוכחי, הם היום שאחרי. אשרינו שזכינו.
