ימים ספורים לפני פרוץ מבצע שאגת הארי, אביבה סיגל מצביעה בגאווה על מרבד פרחי לוע הארי הצבעוניים בגינת ביתה השכור בקיבוץ גזית. הפרחים, היא אומרת, מזכירים לה שתמיד יש תקווה למחר חדש. "הפרחים?" מוחה קית', בעלה, "הנכדים שלנו מסמלים תקווה. כבר יש לנו חמישה".
"ויהיו עוד", היא מוסיפה.
ככה נראית אהבה ארוכת קילומטרז', ששרדה אפילו את שבי החמאס. ככה נראית אהבה שמתגברת גם על המחלוקת הקשה ביותר שנפערה ביניהם מאז נפגשו לראשונה, לפני 46 שנה, ברפת של קיבוץ צרעה. קית', ששוחרר לפני שנה וקצת, אחרי 484 ימים בשבי, משתוקק לחזור לכפר עזה. אביבה, שהושבה ארצה אחרי 51 ימים, נשבעת שכף רגלה לא תדרוך שם לעולם. "אני מבינה את קית', כפר עזה זה באמת מקום מדהים", היא אומרת, "אבל אני פוחדת, וקית’ מבין אותי".
איך פרידה כל כך ארוכה, בנסיבות שאין לתאר, השפיעה על הקשר שלכם?
"לכאורה אנחנו אותם בני האדם, אבל השבי מתבטא בכל התחומים. אין הוקוס פוקוס שמשכיח את מה שחוזר אליי בסיוטים. קית’ נזהר עדיין מאוד לא לפגוע בי ואני, בניגוד אליו, כבר מרשה לעצמי לכעוס עליו, כשיש סיבה, ואחר כך אני כועסת על עצמי ומתחרטת. שוב ושוב אני גם צריכה להזכיר לו שהוא כבר לא בעזה. למשל כשאני מגישה לו מים מפני שהוא לא שתה במשך הרבה שעות, והוא אומר 'לא נורא, גם בעזה לא שתיתי'. היום אני דואגת לו יותר מבעבר".
הזוגיות שלכם חזקה יותר היום?
"כן! קית' היה מדהים בשבי. הרבה פעמים אני אומרת שאם להיחטף פעם נוספת – אז עם קית'".
שלושה חודשים אחרי שחזרה מעזה, התחילה אביבה סיגל לכתוב את סיפור השבי שלה. זה קרה בזכות בתה, אילן, שהשאירה לה פתק: "אימוש, חיכינו לך כל כך, התפללנו, האמנו, והנה את פה... שמתי לך פה מחברת. תכתבי בה את כל מה שאת רוצה, דברים טובים ורגעים קשים. אוהבת אותך הכי בעולם".
"נדהמתי", היא מספרת. "איך אילני המתוקה שלי הבינה שזה מה שאני צריכה לעשות? הייתי חייבת לשחרר לאוויר העולם את אינספור הפרטים שנאגרו לי בזיכרון. תמיד הייתי כזאת שהכל נשפך ממנה החוצה, אבל בכל פעם שהרמתי את העט נעצרתי. לקח לי זמן להבין למה אני חסומה".
עטיפת הספרלמה?
"עד היום, גם אחרי כל מה שעברתי בשבי, נפשית ופיזית ‑ החטיפה עצמה היא אחד מהדברים הכי נוראיים שחוויתי. היא נעשתה באלימות אכזרית, ואני מאוד-מאוד פחדנית. בכל פעם שחזרתי לאזעקה הראשונה של שבת בבוקר הרגשתי שאפילו לתאר אותה אני לא מסוגלת. בשבועות הראשונים בשבי לא הסכמתי שהחטופים שהיו איתי - לירי אלבג ואגם ברגר וקית' ועמית סוסנה והגולדשטיינים וגלי ברמן - ידברו על החטיפה. הייתי מתחננת בפניהם: 'לא, הגוף שלי נכנס ללחץ, אני לא מצליחה להתמודד עם הזיכרונות'. נשברתי לגמרי כשלירי סיפרה למשל איך המחבלים דרכו על הגופות כאילו שהן רצפה. לימים, כשסיפרתי על מחסום הכתיבה להדר אלרום, העובדת הסוציאלית שמלווה אותי בגזית, היא אמרה 'אביבה, תכתבי כל דבר שעולה בדעתך, אל תתחילי מההתחלה, תשאירי את ההתחלה לאחר כך', וזה מה שהציל אותי".
התוצאה היא הספר "העיקר לקום לבוקר חדש" (בעריכת יהודית רותם ותמר רותם, בהוצאת ידיעות ספרים). הגננת המיתולוגית של כפר עזה מתארת בו את ימי השבי שלה בפרטי פרטים, כולל תיאורי ריחות הגוף והשירותים שהמחבל דרש ממנה להבריק, בתמורה לכך שירשה לה, אישה בת 62, להשתמש בהם בדלת פתוחה, כשהוא עומד מולה. היא גם מספרת בכנות עד כמה קשה היה לה להסתדר ללא חזייה ועל תלתלי השיבה שלה, אחרי שבועות ללא חפיפה, שהסתבכו לראסטות. הסצינה קורעת הלב שבה לירי אלבג מציעה לה לאטום את האוזניים, כדי לא לשמוע איך מרביצים לעמית סוסנה, לא תיתן לכם לישון בלילה.
שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, ספריהם של שורדי השבי ‑ "חטוף" של אלי שרעבי (שהפך לרב מכר עולמי), "מופוואדאת" של אלי-ה כהן, "738 ימים בשבי החמאס" של אלקנה בוחבוט ו"שבויה במשימה" של שושן הרן ‑ כבר ממלאים חצי מדף.
"עדיין לא קראתי אותם", היא מתנצלת, "קשה לי, אני מאוד רגישה וזה מעלה לי מלא טריגרים. אני מקווה שכל שורדי השבי יכתבו, מפני שחייבים להשאיר את מה שקרה לנו לדורות הבאים. הרי בשביל מי כתבתי? בשביל הנכדים. לא רציתי להיות כמו סבתא שלי, מליטא, שלא שיתפה אותנו בסיפור השואה שלה כדי לשמור אותנו בחממה מאושרת".
עם הזמן, יותר ויותר חטופים משתפים בחוויות מזעזעות שעברו, בהן גם פגיעות מיניות.
"אני יכולה להעיד שיש קטעים שלא נכנסו לספר בגלל שהם קשים מדי. סמכתי על העיניים של העורכות. כולנו עברנו משהו שהוא הרבה יותר חמור ממה שאנשים חושבים. בשבילי, רק יום החטיפה היה מעל ומעבר למה שבן אדם יכול לעבור. אנחנו נראים כאילו בסדר, כי אנחנו חזקים, מדברים ואפילו צוחקים, אבל אני קוראת לעצמי טראומה מהלכת. לכן היה לי כל כך חשוב לתאר מה הרגשתי, מה קית' הרגיש, איך אנשים בני 60 פלוס מוצאים את עצמם במנהרות, במקום הכי חשוך שיכול להיות".
חטופים אחרים קראו את הספר שלך?
“כל החטופים שהזכרתי בספר קראו ונתנו את אישורם. גם אמא של אלה ודפנה אליקים קראה ואני בטוחה שהיה לה קשה, ילדות לא צריכות לעבור דבר כזה. בעתיד הן יקראו ויגלו כמה מדהימות הן היו בשבי. אני רוצה שהספר שלי יעזור לכל החטופים להתגאות בעצמם”.
מה היה לך הכי קשה בשבי?
"לראות את מה שעשו לאחרים. וראיתי. כשהמחבל חתך לגלי את האזיקון וגלי צעק, כי הוא חתך לו את היד, ראיתי את המחבל מחייך. אני לא אשכח את הפרצוף שלו. אני יכולה לצייר אותו עם החיוך הזה, האכזרי. רציתי למות גם כשראיתי את קית', הגבר שאני אוהבת, בכל מיני מצבים. היו לו כאבי תופת בגלל שנשברו לו הצלעות, הוא ביקש לשכב דקה כדי להרגיע את הכאב והמחבל אמר לו 'לא, אתה תשב כי אני החלטתי שאתה תשב'. זה היה בלתי נסבל להיות חטוף, זה באמת היה הגיהינום".
"פגשתי הרבה עיניים טובות"
הכתיבה קלחה ממנה, עד שבעלה חזר. “התפרצתי בבכי, הרגשתי שהתיק הכבד ירד לי מהגב ושנולדתי מחדש. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפרצוף שלי, לא יכולתי להפסיק לגעת, לחבק ולהרגיש שהוא איתי”.
לפני כן, לא הפסיקה לפעול למען שובו. שבועיים אחרי השחרור מהשבי כבר טסה לבית הלבן, לפגישה עם ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית. "הבנתי שהדרך היחידה שלי להתמודד עם הזוועות, הייאוש והחרדות היא בהתגייסות טוטלית למען החטופים שנשארו שם. בסך הכל טסתי 27 פעמים, 18 מתוכן לארצות-הברית, דיברתי ארבע פעמים באו"ם והמעמדים האלה גרמו לי תסכול ועוגמת נפש", היא כותבת בספר. "לא הרגשתי שדבריי נגעו בלב האנשים שהאזינו לי, היה ברור שהם מעדיפים לתמוך בחמאס".
כולם?
"לא, פגשתי גם הרבה עיניים טובות ואוזניים קשובות. היו לי ארבע פגישות עם ביידן ושלוש פגישות עם טראמפ. נפגשתי עם יותר ממאה סנאטורים ואפילו עם ראש ממשלת קטאר. בארץ נפגשתי עם ביבי לא מעט פעמים. רק פעם אחת הוא הבטיח לי שקית’ יחזור".
קית' סיגל נפגש עם משפחתו אחרי השחרור
(צילום: עוז שכטר, לע"מ)
לישי מירן סיפרה בראיון ל”7 ימים” שבמקביל לשבי של עמרי בעלה, גם היא הייתה נתונה בשבי מסוג אחר ‑ פסיכולוגי.
"לגמרי, לגמרי. בכלל לא ידענו אם קית' עדיין בחיים. שיר, הקטנה שלנו, תמיד אמרה לי 'אמא, את חייבת לחשוב חיובי', אבל לא הרשיתי לעצמי לחיות באשליות. אם לא הייתי בשבי, אולי הייתי יכולה לחשוב חיובי, אבל הייתי".
קית' סיפר לך מה עבר עליו ב-484 הימים בשבי?
"לא. בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה לשתף בדברים הקשים שעבר, מפני שהם יקשו עלינו. רק לאחרונה הוא קצת יותר נפתח, אבל לא איתי. כשאני שומעת אותו מדבר עם אחרים אני מנסה לתפוס איזה קצה של משפט. יש דברים שהייתי רוצה לדעת ומעבר לזה, הייתי רוצה מאוד שקית' יוציא, שירגיש שהוא כבר לא צריך להגן על אף אחד".
ההתמודדות שלך קלה יותר בזכות העובדה שאת מדברת ומשתפת וכותבת?
"קודם כל, אין מקום להשוואה בין שבי של 51 ימים לבין שבי של יותר משנה. אבל גם קודם לא היינו דומים. קית’ תמיד היה יותר סגור ממני, ומאז שחזר הביתה זה הוקצן. אני תמיד הייתי כזאת שהכל נשפך ממנה החוצה, וכנראה שגם אצלי זה הוקצן. אני מאמינה שאם וכאשר קית' יתחיל לפתוח זה יעזור לו להשתחרר, אבל איך אני יכולה לבקש מגבר בן 66 להפוך את עורו ואת מבנה האישיות שלו ולהיות כמוני?"
קית', קראת כבר את הספר של אביבה?
"עוד לא, רק אתמול הוא הגיע אלינו, אבל החיים המשותפים כבר הוכיחו לי שאביבה ואני לא תמיד זוכרים בדיוק אותו הדבר מסיטואציה ששנינו היינו בה".
שני אנשים יעמדו מול אותו החלון, האחד יראה שמיים והשני יראה בוץ.
"בדיוק. אני גם מכין את עצמי לאפשרות שקטעים מסוימים ייראו לי לא מדויקים. לכעוס עליה? להעמיד אותה על טעותה? לא, זה מה שהיא חוותה. למשל, כשהמחבלים היו אצלנו בבית הם הלכו מאחורינו וירו לי ביד כדי לזרז אותי. אילו רצו להרוג אותנו הם היו הורגים אותנו מיד, בלי בעיה. אני לא יודע אם אביבה כתבה על זה, אני אפילו לא בטוח שיצא לנו לדבר על זה”.
“על מה?” היא נדרכת.
“בכוונה הייתי איטי, שיחקתי אותה מבולבל. רציתי להרוויח זמן כל עוד אנחנו בבית כי חשבתי שהצבא קרוב. לא ידענו את גודל האירוע, חשבתי שרק שנינו היינו בסיטואציה ההיא”.
והיום, כשאתה יושב מול שולחן עמוס בכל טוב, אתה נזכר בימים שבהם קיבלת רק חצי פיתה?
"המחשבות האלה פחות עולות לי בקטע של אוכל, למרות שחוויתי רעב ממש קשוח. יותר בקטעים של להיות בן אדם חופשי. מה שחוויתי שינה אותי במובנים מסוימים. ב-6 באוקטובר עוד עבדתי כמשווק תרופות באזור הדרום. זה היה המקצוע שלי ב-25 השנים האחרונות. מאז שחזרתי גיליתי שהרבה אנשים מעוניינים להקשיב למה שיש לי להגיד, וזה מה שאני עושה על בסיס יומיומי. העיסוק הזה הרבה יותר משמעותי עבורי, ואפשר להגיד שיש לי את הרקע המתאים לדרישות התפקיד".
התפקיד הזה כופה עליך להישאר ב-7 באוקטובר.
"כשחזרתי, גיליתי שיש חטופים שנשארו עדיין בעזה, כולל ארבעה שאני מכיר באופן אישי. גלי ברמן, שהיה איתי ביומיים הראשונים, מתן אנגרסט שהיה איתי 67 ימים, עמרי מירן, ארבעה חודשים וחצי היינו יחד ואז, אחרי שלושה חודשים של לבד, זאת אומרת עם המחבלים או נעול בחדר, הייתי חודש וחצי עם זיו ברמן. היה לי קשה מאוד להשלים עם העובדה ששוחררתי והם נשארו שם. הייתי חייב לעשות כל מה שאני מסוגל כדי לעזור בשחרור שלהם ולסייע למשפחות שלהם. התגובות שקיבלתי, כמו 'איזה כוחות יש לך', עזרו לי להתחזק. תקשיבי, אילו כל החטופים היו יוצאים איתי מעזה, קשה לי להאמין שאי פעם הייתי עומד מול קהל ומדבר. עשיתי את זה באו"ם ובמפגשים רבים עם משלחות רק בגלל שהייתה לי מטרה".
המטרה, השבת החטופים, הובילה אותו להעביר גם כיום הרצאות ולספר מה עבר עליו בשבי. "אני חושב שיש לי משהו ייחודי להציע בגלל מה שקרה לי. זה גם דורש ממני לצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים שפעם לא האמנתי שארצה ושאהיה מסוגל לעשות, כמו כמו לדבר לקהלים גדולים ולהתראיין”.
כשחזרת, לא רצית רק לשבת מול החלון, להתבונן בנוף ולשתוק.
“רציתי, אבל בתקופת המאבק למען החטופים והמשפחות שלהם הבנתי שהעזרה לאנשים במצוקה מאוד מתגמלת אותי. כל כך הרבה אנשים פעלו למעני, למעננו, אני גאה להיות שייך לעם הזה. אז אני מספר לאנשים את הסיפור שלי, ומספר על הדרכים שעזרו לי להתמודד עם המצב, ואנשים אומרים לי שאני מחזק אותם”.
“הייתי רוצה לחזור לשגרה”, אומרת אביבה. “אהבתי מאוד את העבודה שלי כגננת, אבל לכפר עזה לא אחזור לעולם. אני רק מגיעה לשער וכל הגוף שלי רועד. זה גומר אותי לעבור ליד הבית של השכנים שלי, משפחת באום, שבשישי בערב עוד ישבו בסוכה עם כל המשפחה. נדב עמיקם ‑ חבר כיתת כוננות שיצא להגן על הקיבוץ ונהרג ‑ היה בן בית אצלנו, הוא היה חבר ילדות של שי, הבן שלנו. גם אבי הינדי, של שחר, שהיא חברה טובה של אילני, היה בכיתת הכוננות, יצא להילחם והשאיר שלושה יתומים. ילדים שטיפלתי בהם בגן ‑ סמדר עידן, יהב וינר והדר רוזנפלד ברדיצ’סקי ‑ נרצחו. אני יכולה לספר לך על כל אחד מהם, מה הוא אהב לאכול ובאיזו מיטה הוא ישן”.
הייתם רוצים להיות שוב אנונימיים לחלוטין?
“ברור שהייתי רוצה ש-7 באוקטובר לא היה קורה”, אומר קית’. “זה קצת מכביד לאבד את האנונימיות, אבל אם זה המחיר אז בסדר, אני משלם, אין תלונות. אני מבין את הרצון והסקרנות לדעת כמה שיותר על מה עבר עלינו שם, אבל השאלות, איזה שאלות".
מה הייתה השאלה הקשה ביותר ששמעת במהלך קניות לשבת?
"אם מישהו מהמחבלים היה הומני, או נחמד, או טוב אליי. והתשובה היא כן, היה. בהתחלה", הוא אומר וממהר לחשוק שפתיים לפני שאני שואלת אם ירצה לפרט. "תשמעי, לאורך כל תקופת השבי עבדתי מאוד על הודיה ועל הכרת הטוב. גם לפני 7 באוקטובר ניסיתי לתרגל את זה, וזה התגבר מתוקף הנסיבות. היה לי שם המון-המון זמן לחשוב. לא היה לי שום עיסוק, חוץ מלחשוב ולדבר עם מי שלידי, חטוף או מחבל, אם היה אחד כזה. הכי קשה היה להיות לבד-לבד".
למרות זאת, הוא לא מצטייד במשקפי שמש כהים ביציאה מהבית. "בדרך כלל אומרים לי 'איזה יופי שחזרת, איזה מדהים אתה, איזו השראה אתה, אוהבים אותך'. ובדרך כלל אני נבוך, מה אני יכול לומר חוץ מתודה, אבל זה גם מחמם את הלב".
איך אתה מגיב כשעובר אורח קורא אליך "אתה גיבור!"?
"גיבור, בעיניי, הוא מישהו שקופץ על הרימון כדי להציל חיי אדם. כמו שעשה נטע אפשטיין מכפר עזה שנהרג והציל את חיי ארוסתו. אני לא נלחמתי במחבלים ואפילו לא עשיתי משהו כדי להגן על עצמי. בסך הכל היה לי את הכוח לשרוד. והכוח לשרוד הוא יותר מנטלי מפיזי. שרדתי בזכות מזל או אמונה".
מזל או אמונה?
"אני אדם מאמין. לשרוד, בעיניי, זה לשמור על התקווה. מה זה גיבור, אביבה?"
אביבה: "אני לא יודעת. כשאני הורגת ג'וק הנכדים שלי אומרים לי שאני גיבורה".
אדריאן הפכה לאביבה
אביבה סיגל (64) היא אישה שאי אפשר שלא להתאהב בה. ברעמת תלתלי השיבה, שמלה רחבה וללא טיפת איפור, היא נראית כמו קיבוצניקית מבטן ומלידה. רק שהיא לא כזאת. "נולדתי ביוהנסבורג, דרום-אפריקה, אבל מבחינתי אני ישראלית ואין לי ארץ אחרת. כשהייתי בת תשע עשיתי עלייה עם אמא, אחותי התאומה ואחות נוספת. אבא לא קיים, אנחנו לא מדברים עליו".
מצידו השני של השולחן, קית' שולח אליה מבט שאומר יותר מאלף מילים.
"בישראל הפכו אותי מאדריאן לאביבה", היא ממשיכה. "הגענו לקיבוץ צרעה, נכנסתי לכיתה ד' ולמרות שבדרום-אפריקה הייתי תלמידה מצטיינת, היה לי קשה מאוד ללמוד עברית וגם מבחינה חברתית הייתי מנותקת. עד היום אני לא כותבת כמו שצריך. אפילו בגרות לא עשיתי כי לא הרגשתי שאני מסוגלת".
אז איך הפכת לגננת?
"אין לי תעודות, אבל עם השנים למדתי בכל מיני קורסים ובמשך 40 שנה עבדתי עם ילדים, מגיל אפס עד ארבע. בכל בוקר קיבלתי אותם עם פרפרים בבטן, כאילו שהם הילדים שלי".
אביבה סיגל בבוקר השחרור של קית' מהשבי:
אביבה סיגל, פברואר 2025
לפני הגיוס עברה לקיבוץ גזר, כמתנדבת. שם הכירה חברה שאף היא עלתה מדרום-אפריקה, ובן-זוגה היה לי סיגל. "והיא הכירה לי את קית', אחיו הצעיר, שהתנדב לעבוד בצרעה. למרות ששנינו דוברי אנגלית כשפת אם, דיברנו בינינו עברית. לקית' יש כישרון לשפות. אחרי חודש בישראל הוא כבר דיבר עברית שוטפת וגם ידע ערבית. שי, הבן שלי, אמר לי 'אבא בטח מדבר ערבית עם המחבלים ומתחבר איתם'. מאיפה קית' ידע ערבית? הוא למד לפני הרבה מאוד שנים, ותמיד דיבר עם האנשים מעזה שבאו לעבוד בקיבוץ. הערבית שלו הצילה אותנו בעזה, כשלא הצלחנו להבין מה הם אומרים".
היא הייתה בת 18 כשהתאהבה "בשיא הלהט" בקית' סיגל בן ה-20, שנולד בסן-רפאל שליד סן-פרנסיסקו ובגיל חמש עקר לצפון-קרוליינה, שאותה נטש לטובת ישראל מפני ש"הרגשתי שזה המקום שאליו אני שייך".
אביבה מדווחת על אהבה ממבט ראשון. "הדיבור העדין שלו הקסים אותי, היופי שלו כבש אותי. ישבתי שעות מחוץ לחדר בתקווה לראות אותו כשיעבור. ביקשתי לעבוד בכותנה כדי להיות בקרבתו. כשנהג בטרקטור הסתכלתי עליו מרחוק, נוסע הלוך וחזור. כשהוא אמר לי חצי מילה רעדתי מהתרגשות, אבל במהלך כל חודשי ההתנדבות לא היה בינינו כלום. אחר כך אני התגייסתי לצה"ל וקית' חזר לקולג' בארצות-הברית, ובכלל לא ידע שאני מאוהבת בו".
אאוץ'.
"אבל אז הגורל עשה לנו טריק. אחרי חצי שנה, אחיו של קית' התחתן בגזר עם החברה שלי וקית' הגיע לחתונה. אני באתי במדים, והחיבור שלנו היה מיידי. אחרי האירוע הזמנתי אותו אליי, לצרעה, והשאר היסטוריה. התחתנו שבוע לפני שחגגתי 20. אחרי החתונה טסנו לטיול גדול באמריקה, חזרנו לארץ ושוב שובצנו ברפת. חלבנו יחד. כשהציעו לי לעבוד בבית הילדים הייתי בעננים. ידעתי שאני רוצה להיות אשתו של קית', לגדל את ילדינו ולעבוד עם ילדים".
קית', מה גרם לך להתאהב באביבה?
"אני מעדיף להשאיר את זה לעצמי".
כשחשבת עליה בשבי, ראית מול עיניך את אביבה הנוכחית או את אביבה שלפני 45 שנה?
"התגעגעתי לאביבה של עכשיו".
גם בין אביבה סיגל לבין הגברת הראשונה של אמריקה היה קליק ממבט ראשון. "בביקור הראשון שלי אצל ביידן הכרתי את מארק פקמן, יהודי שמלווה את מלניה כבר הרבה מאוד שנים. הוא התאהב בסיפור שלי, כאב מאוד את מצבו הבריאותי של קית' ורצה לעזור לישראל. הוא קישר בינינו, וכשסיפרתי למלניה על בעלי ועל 'הבנות' שלי – לירי, עמית ואגם – שהחזיקו לי את היד ברגעי האימה, היא בכתה יחד איתי, בכתה עם דמעות", משחזרת אביבה, "אבל לא העליתי בדעתי עד כמה היא תפעל לטובתנו. הפכנו להיות נושא שיחה בבית שלה. מדי פעם פקמן צלצל ועידכן אותי שמלניה והפרזידנט לא מפסיקים לדבר עליי ועל קית' בשמותינו הפרטיים, לא כמו שמקובל אצלם".
לאחרונה הן סגרו מעגל. פגישתן השלישית התקיימה בפרמיירה של הסרט "מלניה" שאשת הנשיא הפיקה לעצמה. "שאלתי 'מה, גם אני בסרט?' וכשאמרו לי 'כן' חטפתי הלם. בשתי הפגישות שלי עם מלניה היו צלמים, אבל לא חשבתי שזה יגיעו למסך. דקה אחרי ההפתעה אמרתי 'וואללה, זה לא אביבה סיגל שנמצאת בסרט, זו מדינת ישראל, החטופים על המפה, בכל מקום בעולם ישמעו על החטופים שהיו בשבי של החמאס"
ישמעו על החטופים – ויראו אותך.
"אני אף פעם לא מרגישה שאני המרכז. אחותי אמרה לי שיש אנשים שהיו משלמים מיליוני דולרים בשביל לפגוש את טראמפ, את ביידן, את וויטקוף ואת מלניה וזה אפילו לא עבר לי בראש. הייתי במצוקה. הבעל שלי היה שם, ואני יודעת טוב מאוד מה זה להיות חטופה, וגם לירי ואגם היו עדיין שם, ואני פשוט לא מצליחה להרים את הראש מעל המים. אני גם לא רואה את עצמי בתור שום דבר מיוחד, בטח שלא בתור שום דבר מפורסם, כמו שקית' אמר".
איך את רואה את עצמך?
"אני בן אדם שעבר טראומות לפני השבי, עברתי טראומות בשבי, גם במסע שלנו למחנה פליטים בקניה עברתי טראומה, ואת כל הדברים האלה אני הולכת לסחוב איתי עד הסוף".
הטראומה האחרונה הגיעה אחרי שהשניים לקחו את ערך הנתינה עוד צעד קדימה, ויצאו לסייע לאחרים במסע התנדבות הומניטרי בקניה של עמותת "ישראייד", שפועלת ברחבי הגלובוס. "אני מעריצה אותם", היא מתלהבת. "הם כבר עבדו ב-25 מדינות, אחרי הוריקן ורעידות אדמה, ולקחו אותנו למחנה קקומה שבו חיים יותר מ-300 אלף פליטים מסודן, קונגו וסומליה. אי אפשר לתאר מה ראיתי שם. הם מקבלים כוס דייסה ל-24 שעות, אנשים מורעבים, אין מים, וכל זה בטמפרטורה של 40 מעלות. פגשנו נערות בנות 15 שהן אמהות לשניים בעקבות אונס".
איך התמודדת?
"כבר ביום הראשון חטפתי מחלת גבהים והגעתי לבית חולים בניירובי, לא העליתי בדעתי שזה יהיה לי כל כך קשה, אבל דיברנו על זה בתקשורת, ואנשים הופתעו לגלות שיש ישראלים ויהודים שרוצים רק לאהוב ולתת. בזכות ראיון בטלוויזיה פנו אלינו אנשים מקנדה לבדוק איך הם יכולים לתרום לישראל. גם אם עזרנו רק במעט, זה הרבה".
הם הורים לארבעה: שי (42), תושב כפר עזה, "החברים הכי טובים שלו נרצחו", עוסק ביזמות; הבת גל גרה בבארי, "היא התגרשה כשקית' היה בשבי ועברה להררית, לידי. היא אמא לשניים ועדיין לא מסוגלת לעבוד"; אילן, אמא לשלושה, התחילה לעבוד בחינוך הבלתי פורמלי, "הם בונים בית בגזית", ושיר, "הקטנה שלנו, בת 30, נשואה טרייה". ואלה נכדיהם: רועי (11), יהלי (בת 10) הדר (בן 7) שוני (בן 9) והללי (בת 6). לדבריה, כל המשפחה שלהם עברה גיהינום בן שנתיים, ועדיין לא משוקמת.
"אני לא רוצה להישמע מסכנה מפני שאני לא מסכנה, אני בחיים, ויש לי בעל שחזר מהשבי בחיים, אבל ב-7 באוקטובר איבדנו לא רק את החירות שלנו, איבדנו גם את הבית שלנו ואת הקהילה שבה היינו חלק ממשפחה אחת גדולה. אנחנו מסתדרים עם מה שאנחנו מקבלים מהמדינה, למרות שאנחנו גרים בקופסת גפרורים ואין לי שולחן וכיסאות לליל הסדר, ובמטבח הזעיר עוד לא העמדתי אף סיר, אבל זה לא רק קית' ואני. הילדים שלנו והאחיות שלי לא עבדו הרבה מאוד זמן מפני שהם עבדו בשחרור החטופים, ומאז הם חנוקים מבחינה כלכלית. הייתי רוצה לתת קצת כסף לאילני שבונה בית, ומהכסף שאנחנו מקבלים אני לא יכולה להיות לארג'ית. ואני רוצה להיות לארג'ית. זה לא מקרי שהחבר'ה שחזרו מהשבי פתחו קמפיין גיוס המונים. הממשלה לא מספיק הבינה את הצורך שלנו להרפות, לנשום עמוק, ופשוט לשחרר".
בני הזוג סיגל בוועדה נגד עינויים של האו"ם
תרצי לומר משהו לביבי?
"רק 'תודה שקית' בחיים'. הוא יכול היה להגיד שהחטופים לא מעניינים אותו ושהוא לא יפעל להחזרתם".
הוא אמר שהחטופים לא מתים, הם רק סובלים.
"זה משפט שאני באמת לא מסוגלת להבין. שיבוא וירגיע אותי כשבאמצע הלילה אני נתקפת בסיוטים שהולכים לחטוף אותי, או את הילדים שלי, ואני מחפשת לי מקום להתחבא".
איבדת אמון בבני אדם בעקבות מה שקרה לך?
"לא, ומעגל החברים הקרוב שלי מכיל גם ערבים מוסלמים. אצלי, כל האנשים הם אותו הדבר. אני לא משקיעה אפילו גרם אחד של אנרגיה בשנאה, אבל כמובן שמה שהחמאס עשה לנו הוא בלתי נסלח. חמאס הוא רוע - והרוע חייב להיפסק".
תיכף תגידי לי שאת גם מאמינה בשלום.
"כמובן. אני מקווה שיקום גוף בינלאומי שידאג לזכויות האדם בעזה, לאימהות ולילדים. אני מאמינה שיש שם אנשים טובים, למרות המוני העזתים שרדפו אחריי כשכבר היינו ברכב של הצלב האדום וכמעט הרגו אותנו. הם לקחו סלעים וניסו לנפץ את זכוכיות האוטו, פחד מוות, וכיוון שהיינו באוטו האחרון כולם היו עלינו. זה היה הרגע שבו הרגשתי שהכל אבוד. 51 ימים החזקתי מעמד בשבי כדי למות רגע לפני שאני סוף-סוף בחוץ?".
