בליל חמישי, במסגרת בקשה לדיון נוסף שהוגשה אליו, הוציא נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית צו לעיכוב מינוי השופט בדימוס יוסף בן חמו כמלווה חקירת הפצ"רית. בצהרי יום העבודה הבא, יום ראשון, אותו הנשיא עמית הוציא שוב את אותו צו בדיוק, הפעם כראש ההרכב שידון בעתירה נגד המינוי. מדוע נדרש להוציא פעמיים את אותו צו בדיוק? הרי צווים אינם הופכים לדלועים בחצות ואין צורך להוציאם כל בוקר מחדש.
הסבר ראשון: הנשיא עצמו ידע שהצו הראשון שהוציא מחוסר סמכות. בעתירה המקורית שעליה הוגשה הבקשה לדיון נוסף נקבע שמינוי השופט בדימוס אשר קולה פסול, אבל שלשר המשפטים יש סמכות למנות מלווה לחקירה בנסיבות המיוחדות של פרשת הפצ"רית, אם יעמוד באמות המידה שקבעו השופטים. מי שטוענים שמינוי השופט בן חמו אינו עומד באמות מידה אלה (ואני גם סבור כך) יכולים להגיש עתירה נוספת (כפי שעשתה בהמשך לשכת עורכי הדין), או בנסיבות חריגות לטעון לביזיון בית משפט. בכל מקרה, ברור שבקשה לדיון נוסף אינה ההליך הנכון, כי העתירה המקורית לא דנה בכלל במינוי בן חמו. מאחר שעמית מודע גם לסדרי הדין בבג"ץ, מדוע נענה לבקשה שגויה והשהה המינוי?
נדמה שמדובר באותה סיבה שהביאה את עסקני המשפט להגיש את הבקשה אליו אף שהכל יודעים שזה נתיב מוטעה. הוא והם ידעו שזו הדרך היחידה שהוא עצמו ידון בבקשה. בעוד בקשות הקשורות לדיונים נוספים מגיעות לנשיא, כל שאר הבקשות מגיעות לשופט תורן ושם אפשר שלא יספיק הנרטיב הכללי של "דמוקרטיה מתה בשורה של צעדים קטנים" כדי לקבל סעד, אלא יידרשו טיעונים משפטיים ממש. לפי הסבר זה, מאחר שהנשיא עמית ידע שהצו מחוסר סמכות, הרי משהגיעה עתירה נגד מינוי בן חמו בדרך הנכונה, הוא מיהר להשתבץ בהרכב והוציא צו ביניים חוקי. קרי: הנשיא ידע שהצו לא בסמכותו אבל חש שזו הדרך היחידה לעכב את המינוי, וכשיכול היה פשוט תיקן את הפגם.
הסבר שני: הנשיא לא ידע שהצו הראשון שהוציא מחוסר סמכות ורק אחרי שהשופט התורן, דוד מינץ, הבהיר זאת כשקיבל את העתירה הרגילה וקבע ש"אין מקום למתן צו ארעי בעת הזו", מיהר לתקן את הטעות ולהוציא צו תקין, הפעם כראש ההרכב שידון בה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי שני ההסברים מדאיגים כי הם מלמדים שעמית מנצל את כוחו כנשיא להנדס הרכבים וצווים בניגוד לחוק. אחת מחובות נשיא בית משפט היא מניעה של נקיטת פעולות מוטעות במתכוון, מטעמים תועלתניים של השגת השופט הנוח בערכאתו לאותו תובע (מה שמכונה בלעז "פורום שופינג"). כשזה בא ממנו התנהלות זו גם משדרת חוסר אמון בשופטי העליון האחרים, ששווים לו במעמדם, ולכן אף חמורה יותר. יותר מכך: התנהלות מניפולטיבית מעין זו מצדיקה את טענות מבקרי העליון שאין מדובר בבית משפט מקצועי אלא בבית שופטים פוליטיים. העובדה שההרכב שהוא הרכיב בראשותו מיהר להוציא עיכוב שש שעות אחרי שהשופט התורן קבע שאין בכך צורך, מחזקת עוד יותר את התחושות הללו.
וכל זה נעשה כדי למנוע את הנזק ה"נורא" של קידום חקירת הפצ"רית. איזה נזק בלתי הפיך יכול היה להיגרם מליווי זמני של החקירה על ידי שופט, שנחשף בכהונתו למספיק חומרי חקירה? האם לטובת אמון הציבור לא היה נכון לאפשר זאת עד לפסיקה בעתירה שהוגשה, ולו רק כדי למנוע מהציבור את התחושה שראשי המערכת – היועמ"שית וכעת נשיא העליון – מאפשרים במודע גרירת רגליים חקירתית כדי למנוע את גילוי האמת? ואחר כך הם יתלוננו על קונספירציות שמחלישות את מוסדות שלטון החוק.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.25
