מחר בבוקר התור בנשקיות ימשיך להיות ארוך. בחדר האוכל עדיין יגישו אוכל מטוגן מדי. גם הימ"ח יהיה חם ומחניק. בחלק מהשלוקרים, כרגיל, יהיה חור. מתגייסים חדשים בבקו"ם יחתמו על מדים גדולים מהם בשתי מידות. מחשבים יתקעו, ולמחשוב ייקח נצח להגיע לתקן. בהכנות לתרגיל כלשהו מג"דים יקפידו על מילים כמו "דריל דאון" כדי להישמע מתוחכמים. במהלכו, הטונה במנת הקרב איכשהו שוב תהיה בלי פתיחה מהירה. התרגיל כמובן יסתיים בניצחון. תמיד הוא מסתיים בניצחון. בבסיס עלום ילדים בני 19 יכתבו קודים כמו בסיליקון ואלי. במוצב בצפון, הש.ג, איך לא, יהיה צעיר ומבולבל. בטח גם יגלול בטלפון תוך כדי שמירה. מהמסך יופיעו דיווחים על הדחות בצמרת צה"ל. כתבות עוקבות יעסקו במחלוקת עם שר הביטחון. כשֶׁיָּרים את הראש, לפניו תהיה רחבה חצי ריקה עם רכבי השכרה שחונים ברוורס. מדי פעם תחלוף שם משאית מאובקת. השגרה היומיומית לא תזדעזע. צה"ל ימשיך להיות צה"ל. האהוב והמוכר וחסר ההיגיון והמפעים ומרתיח הדם לעיתים. וכן, הדבר הכי טוב שקרה למדינה הזאת.
בימים שאחרי גל ההדחות, חשוב שנספר לעצמנו את האמת: צה”ל לא באמת הולך להשתנות. לא אם יסתפק בחילופי גברי במטה הכללי בלבד. כי בזמן שהשיח התקשורתי ימשיך להתמקד בפיקוד העליון, הצבא התחתון יתנהל כתמול שלשום. זה בוודאי לא אומר שהצעדים של זמיר חסרי משמעות. הפסקת שירות מילואים או קבע של בכירים היא יותר מצעד סמלי. היא משדרת שבביטחון לאומי אסור להתפשר. היא מגלמת הבנה שאחריות אינה רק מילה יפה – היא ציווי שמחייב נקיטת פעולות קשות. ובעידן שבו פוליטיקאים בורחים ממנה כמו מאש, היא ממחישה שדוגמה אישית עדיין קיימת בעולם. אבל הפתרון לא יכול להסתכם בעריפת ראשים. וגם אי-אפשר לחבוט רק בצה"ל כל היום, בטח לא כשבדרג המדיני ממשיכים כרגיל.
צה"ל משווע, גם אם לא יודה בזה, לשידוד מערכות שנוגע לקרביים. לשינוי עומק בהתנהלות כלל דרגי השטח. לא רק למשחקי כיסאות בקריה, אלא לתיקוף הקוד הערכי שלו, לחידוש דפוסי החשיבה, לרענון תפיסת המציאות. וזה לא משהו שעושים ביום. במובן הזה ההדחות של זמיר הן נקודת ההתחלה – לא הסוף. כי ככה זה: אחריות מחילים כלפי מעלה, נורמות מזינים מלמטה. לזכות הצבא ייאמר שהרצון שם, וגם לא מעט מהיכולות. אבל אם יש סוגיה שמסכנת את התהליך הזה, שימור כוח האדם האיכותי בקבע הוא מתחרה רציני על התואר.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזימי שחושב שעוד כמה שקלים ישאירו את הקצונה הצעירה בצבא כנראה לא פגש מפק"צ בשנתיים האחרונות. התגמול הכספי הוא חיוני, אבל הוא לא עומד לבדו. מה שהוביל כ-600 קצינים ונגדים להודיע על התפטרות בחודשיים האחרונים הוא לא רק התנאים שחייבים להשתפר. זו השחיקה במעמדם. זו התמיכה המסויגת במשפחות הקורסות שלהם, רגע אחרי שהמלחמה מאיטה. זה האופן שבו זמנם מנוצל בין תפקידים. וזו גם העובדה שכשהם לא רואים בית, בכנסת עסוקים בלהשאיר אחרים בבית.
הצבא הוא לא הארגון היחיד שחווה דילול ופגיעה. המורים והאחיות והעובדים הסוציאליים היו שם קודם. וגם הם חלק מהביטחון הלאומי. העניין הוא שעל צה"ל עובר משבר חסר תקדים, והיציאה ממנו לא מסתכמת בגזירת דרגות אלא גם בשימור אנשים. בן-גוריון אמר ש"הצבא שלנו בנוי על יקר האדם". אם לא נשקיע בזה, נשלם ביוקר.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.25
