לכאורה.
כמו איזה עץ שנופל בלב יער, הקונספציה של בני חותא קורסת בדממה. זה עצוב. וזה טרגי. וזה רק לכאורה.
ספק אם בני גנץ עצמו, התקווה במיל', זוכר מתי ראה לאחרונה את אחוז החסימה מהצד העליון של הסקרים. כשאופנת ההפצרות שיפרוש מדרדרת אותו לא רק לשיא שפל, אלא לפוזיציית נטל. בפוליטיקה שלנו הוא נראה חייזר. כמו איזה איטי, חבר מכוכב אחר, שמכל המקומות בסקאלה הפוליטית, בחר להנחית את החללית דווקא בין שני הגושים. ולא רק שהוא לא מבין למה עף לו בוץ על השמשה, הוא והחללית שלו מחליקים לאיטם לרווח הצר שבין הגושים. הולכים ומתפוגגים.
דלתות.
זה טרגי וזה עצוב, כאמור. בראש ובראשונה כי גנץ הוא כנראה היחיד במערכת הפוליטית שמציע דרך חלופית. זו שהכי חסרה בעת הזו. מול הציניות הנוראה של הפוליטיקה, והאג'נדה של היאחזות בכיסא, גנץ מציע יושרה פוליטית והקרבה. מציע להציב את המדינה לפניו.
מול הכוחות הפוליטיים, שגררו את החברה הישראלית אל קטטת כיסאות, הוא מתעקש שלא להשתמש בעם כאמצעי. מול הנטייה להתייאש, לברוח להיפרדות, לסגור דלתות, הוא מציע בדרכו שיתוף.
זה טרגי וזה עצוב, כאמור. בראש ובראשונה כי גנץ הוא כנראה היחיד במערכת הפוליטית שמציע דרך חלופית. זו שהכי חסרה בעת הזו. מול הציניות הנוראה של הפוליטיקה, והאג'נדה של היאחזות בכיסא, גנץ מציע יושרה פוליטית והקרבה. מציע להציב את המדינה לפניו
מול המבנה של שני גושים, הוא מציע דרך שלישית. עבור אלו שעייפו מלריב, ושמים את המדינה לפני השייכות הגושית.
מול היעדר הממלכתיות, מול אלו שבחרו להיות מנהיגים עבור חלק מהעם ובחלק מהזמן (הכוונה לא לנתניהו. הוא אפילו את הליכוד לא מייצג, רק את עצמו), הוא מהבודדים שמייצגים קורטוב פוליטיקלי קורקט.
מול הרמה הרדודה, וההתלהמות והגזענות והסתה, שהפכו כלים לגיטימיים להובלת מדינה, הוא בחר להיות, נו, איך אמרנו? אה, נכון, בני חותא.
מנדלות.
רק שזה לא עובד, כל הבני חותא הזה.
גם כי ההרצוגים שבינינו מסתובבים עם וואחד מטרה על הגב. רובנו הרי רוצים להרגיש שזועקים את האמת והעוול בשמנו. לא שמשלימים בינינו.
גם כי יש פה ח"כ מהאופוזיציה, עם פוזה של הדלאי לאמה; אחד שנקלע לקרב סכינים בגב עם ערכת מנדלות.
גם כי אתה לא ממש מבין מה הדרך שלו, ואיך תלך בביטחון אחרי מישהו שאתה לא מבין לאן יפנה?
גם כי למרות היומרה הוא לא השכיל למצוא את השביל הבלתי אפשרי - לומר אמת, לדבוק בעקרונות ועדיין להיתפס כממלכתי.
גם כי אחרי יותר משבע שנים בפוליטיקה הוא עדיין נראה מהצד כמו האובד עצות ההוא שזקוק לסייעת כדי ללמוד את החומר.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןובעיקר בעיקר כי הפוזיציה של גנץ נתפסת כחולשה. תכונות אנושיות שלו כמו יכולת להכיל, לבטוח, להתגייס, נוצלו. דרך הביניים שלו נוצלה, ועוד ברגע קריטי למדינה, בידי הציניקן הגדול של הפוליטיקה. גנץ בא לתחזק אלונקה בבוקר 7 באוקטובר, ומצא עצמו מתחזק התחמקות מאחריות, שרידות מכוערת, מתחזק בעל מחדל שהבטיח תשובות – ונמצא מאז במנוסה.
סוואנה.
במקום שאין אנשים, ככה אומרים וזה, תהיה איש. גנץ בחר להיות שה. ועוד בסוואנה של הכנסת, ליד הנהר עם השיחים שבו אורבים תנינים.
אמצע לא חייב להיתפס כחוסר אמירה. רצון לפשר לא חייב להיות נאיביות. יושרה פוליטית לא חייבת להיות עיוורון וחוסר תחכום - כמו שלהיות נבל פוליטי לא מבטיח ראייה ותחכום (תשאלו את החבר שקיבל פתק "סיכון מחושב").
לכן כדאי להפריד בין דרך האמצע והממלכתיות, לבין הפרזנטור הנוכחי שלה. בין הבני-חותא לגנץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.11.25
