בנובמבר 1945, לפני 80 שנה, החלו משפטי נירנברג, שבהם נשפטו 22 מבכירי הצמרת הנאצית. עם הזמן הולכת ומתקבעת בציבור הדעה שהניסיון למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה עמד במרכזו של משפט הצמרת. גם הסרט "נירנברג", המוקרן בארץ בימים אלה, מציג עיסוק מתמיד בשואה שכאילו התקיים במשפט, ולא היא.
הפשעים שנידונו בבית הדין הצבאי שהקימו ארבע בעלות הברית - ארצות-הברית, ברית-המועצות, בריטניה וצרפת - היו פשעים נגד האנושות, פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה וקשירת קשר לבצע את הפשעים האלה. השואה לא הוגדרה כפשע בפני עצמו המחייב משפט ועונש בפני עצמם. היא הוזכרה בנאום הפתיחה של השופט האמריקאי רוברט ג'קסון, שעמד בראש התביעה, והיא הוזכרה תוך כדי הדיונים בארבעת הפשעים העיקריים שבהם התרכז הדיון - אבל איש לא נשפט ולא נענש על ביצועה של השואה. העדר זה מקומם עוד יותר, כאשר זוכרים את תרומתם האדירה של מלומדים ומשפטנים יהודים, שטבעו את המונחים ששימשו בסיס למשפט: "נגד האנושות" – הרש לאוטרפאכט; "נגד השלום" – אהרון נאומוביץ' טריינין; "קשירת קשר" - יעקב רובינזון; ועמם עוד עשרות יהודים - פסיכולוגים, מתורגמנים, יועצים ועוד. רפאל למקין, טבע את המונח ג'נוסייד, "רצח עם", לא צורף לרשימת ארבעת הפשעים שהוזכרו לעיל, ולא נזכר בפסק הדין. מדוע? ומדוע איש לא נשפט ולא נענש על ביצוע השואה?
כמה סיבות לכך ניתנו על ידי התביעה מטעם בעלות הברית: המשפטים לא התנהלו בגין פשעים כלפי קבוצות או לאומים מסוימים, אלא נכללו בפשעים השונים שבוצעו כלפי כולם, ולא יתכן שכול קבוצה או עם ידרשו משפט נפרד. המסמכים והעדים המעטים שהורשו להעיד הגיעו מטעם המדינות שגרמניה פגעה בהם - וליהודים לא הייתה עדיין מדינה. הם גם לא לחמו כצבא נפרד, ולא יכלו להימנות עם המנצחים המסייעים לתביעה. תשובה זו התעלמה מן העובדה שלמעלה ממיליון יהודים וחצי לחמו בצבאות בעלות הברית, במחתרות השונות ובקרב הפרטיזנים, מהם חצי מיליון בצבא האדום ולמעלה מן המספר הזה בצבא האמריקאי. היהודים שסייעו למשפט וניסו להביא להחלטה שונה בעניין השואה, טענו שאפשר להביא ניצולים יהודים, בלי קשר למדינה זו או אחרת, שישטחו בפני בית הדין את הניסיון המר והקשה שעברו. אך הם נענו בתשובה שעדים יהודים ייתפסו לפרץ רגשות, ויהיו רגשניים ונקמניים.
אבל הסיבה האמיתית לכך שהשואה לא נידונה בפני עצמה במשפטי נירנברג לא נאמרה בגלוי, והיא עולה מן ההקשר ההיסטורי: בעלות הברית לא רצו להעמיד את השואה כנושא נפרד, והיו להן סיבות ברורות לכך. ברור שהגרמנים, וקודם כול צמרת המפלגה הנאצית והיטלר בראשה, בסיועם של כל הארגונים והמנגנונים שהוקמו בגרמניה הנאצית, הם שיזמו וביצעו את השואה, והם האחראים העיקריים, אין חולק על כך. אבל כול אחת מארבע בעלות הברית נקטה מהלכים שלא היה כדאי לדון בהם ברבים: המשטרה הצרפתית לא רק הסגירה בדבקות, אלא חיפשה יהודים ביוזמתה, ובחלק הדרומי ששיתף פעולה עם גרמניה הוקמה שורה של מחנות. חילות האוויר של בריטניה וארצות-הברית לא הפציצו את המסילות לאושוויץ, למרות פניות חוזרות ונשנות. אנשי משרדי החוץ והמושבות הבריטיים סיכלו תוכניות הצלה ומשא ומתן, גם חסמו מעבר ארצה דרך טורקיה, והמצוד אחרי אניות המעפילים וגירושן לקפריסין ידוע וזכור. ארצות-הברית, שחששה מהדבקת תווית של מלחמה למען היהודים, הקימה ועד הצלה - אבל רק בשלהי 1944. בשטחי ברית-המועצות היה סיוע ישיר לשואה - הסגרה, הלשנה ורצח יהודים, בערים ובעיירות בזו אחר זו, אם בחסות הגרמנים ואם ביוזמה מקומית; ואפשר להמשיך ולפרט עוד הרבה. ובוודאי שאיש לא רצה לחשוף מי נהנה מן הרכוש היהודי שנשאר גם אחרי הביזה הגרמנית, בייחוד נכסי דלא ניידי הרבים.
החשד שיהודים מגזימים היה חלק מן האנטישמיות ששררה בצורות שונות בארצותיהן של בעלות הברית האירופיות, וגם ארצות-הברית לא הייתה נקייה ממנה. מסורת ארוכת שנים זו תרמה את שלה להימנעות מהעמדת השואה באור הזרקורים
עוד יש לקחת בחשבון, שכאשר הגיעו למערב הידיעות על הרצח המתבצע והולך ועל מחנות ההשמדה והנעשה בהם, מראשית שנת 1942 ואילך, לא מיד ניתן בהן אימון. החשד שריחף מעל ההצהרות היה שהיהודים מגזימים בתיאורן של זוועות בלתי אפשריות, בהיקף הגיאוגרפי ובמספרי הנרצחים. כאן יש לומר שגם יהודים בעולם החופשי, והיושבים בארץ בכללם, ואפילו יהודים באירופה שהיו קרובים למתרחש, התקשו להאמין - השואה הייתה עד אז מחוץ לגדר הניסיון האנושי. אבל החשד שיהודים מגזימים היה חלק מן האנטישמיות ששררה בצורות שונות בארצותיהן של בעלות הברית האירופיות, וגם ארצות-הברית לא הייתה נקייה ממנה. מסורת ארוכת שנים זו תרמה את שלה להימנעות מהעמדת השואה באור הזרקורים.
אחרי משפט הצמרת התקיימו בנירנברג עוד תריסר משפטים נוספים, של מפקדי מחנות ריכוז, רופאים שביצעו ניסויים, צמרת האס-אס, ועוד. בשנים שלאחר מכן התקיימו עוד משפטים רבים נגד משתפי פעולה עם הגרמנים בארצות אירופה, אלפים מהם בגוש המזרחי – אף לא אחד מהם על השואה. בברית המועצות נעשה במשך עשרות שנים מאמץ מכוון להעלים את זכר השואה, את רצח היהודים על ידי אוכלוסייה מקומית, ואת חלקם וגבורתם של חיילות וחיילים יהודיים בלחימתו של הצבא האדום. אנדרטות לרוב הוקמו, טקסים התקיימו – בכולם לא צוינו יהודים,
השאיפה שליוותה את המשפטים ואת המסמכים הבינלאומיים שנוסחו אחרי המלחמה הייתה ללכת קדימה, לבנות אירופה חדשה, נקייה, שאינה מתמקדת בעבר ובעוולותיו, אינה מעוניינת בחשבון נפש, בוודאי לא בנוגע לאחריותה של כל אחת מארצותיה למה שהתחולל בשטחה
השאיפה שליוותה את המשפטים ואת המסמכים הבינלאומיים שנוסחו אחרי המלחמה הייתה ללכת קדימה, לבנות אירופה חדשה, נקייה, שאינה מתמקדת בעבר ובעוולותיו, אינה מעוניינת בחשבון נפש, בוודאי לא בנוגע לאחריותה של כל אחת מארצותיה למה שהתחולל בשטחה. המונח ג'נוסייד קיבל את המקום הראוי לו באמנת האו"ם נגד רצח עם שנוסחה ב-1948, לא בנירנברג, כי דיון ברצח עם פרושו דיון בשואה. המונח שואה אינו נזכר במסמכים בינלאומיים שנוסחו אחרי משפטי נירנברג, גם לא באמנת 1948, והמונח אנטישמיות לא נכלל בחקיקה מקומית ובינלאומית עד שנות ה-90 למאה הקודמת.
15 שנים אחרי שהסתיימו משפטי נירנברג התקיים משפטו של אדולף אייכמן. המשפט, נערך בירושלים, בירתה של המדינה הצעירה שבדיוק חגגה בר-מצווה, כשהנאשם עומד מול בית דין יהודי, ו-110 עדים עולים לדוכן ופורשים את תמונת השואה. זו הייתה תשובה ברורה לעלבון ולהתעלמות.
פרופ' דינה פורת, אוניברסיטת תל-אביב ויד ושם
פורסם לראשונה: 00:00, 27.11.25
