היום צפוי לעלות על שולחן ועדת החוץ והביטחון נוסח עדכני לאחד החוקים הרגישים ביותר בישראל: חוק הגיוס. שוב יתעורר ויכוח ציבורי, שוב יעלו כותרות, ושוב נגלוש לשיח שאינו נגמר על ערכים, מהות ושוויון בנטל. אלא שהפעם צריך לומר את האמת הפשוטה: הוויכוח הזה הסתיים. לא מפני שהערכים איבדו משמעות, אלא מפני שהמציאות שינתה את כללי המשחק.
אנחנו בעיצומה של מערכה רב-שנתית שאת סופה איננו רואים. אחרי 7 באוקטובר, אחרי החודשים בעזה, המתיחות בצפון, האתגרים המבצעיים ביו"ש והאיומים בגבולות המזרח והדרום - ישראל נמצאת במלחמה שלא תסתיים בזמן הקרוב, והציבור חייב להפנים זאת. החזיתות הללו צפויות להימשך שנים, לא חודשים. זה מחייב צבא גדול יותר, חזק יותר, ובעיקר כזה שמקבל מאיתנו את המשאב היחיד שהוא לא יכול לייצר לעצמו ושכל טכנולוגיה מתקדמת לא תחליף: אנשים.
הנתונים שהוצגו לאחרונה בוועדת החוץ והביטחון מצמררים: כ-600 אנשי קבע, בהם נגדים מקצועיים וקצינים בכירים, ביקשו להקדים את פרישתם מצה"ל. למעשה, הם ביקשו להתפטר באמצע המלחמה. חלקם נאלצו להישאר כי אין להם מחליף. סקר שנערך בקרב משרתי הקבע מגלה ירידה חדה במוטיבציה: רק 62% מהנגדים הראשונים הביעו רצון להמשיך בשירות, כ-60% מהקצינים בדרגת רס"ן אמרו שאינם מעוניינים להמשיך.
בדיון, מפקד פלוגה שנפצע קשה בעזה שאל שאלה כואבת: "חצי שנה הייתי בעזה, קברתי חיילים שלי, ואתם מגינים על תלמיד ישיבה ולא עליי?" זו צעקה של דור צעיר שמרגיש שהמדינה נוטשת אותו. כשראש אכ"א אומר שאנשי קבע מתקשרים באמצע מלחמה ושואלים אם אפשר להקדים פרישה, כשמג"ד מילואים עושה סבב שישי, זו זעקת מצוקה מהלב.
אין לי מחלוקת עקרונית עם חבריי החרדים על ערך לימוד התורה. להפך, אני מכבד ומוקיר את מקומו. אבל לצד ההערכה הזו ישנם נתונים שכל הציבור הישראלי מכיר: לפחות 70% מבני המחזור החרדי אינם לומדים בישיבה באמת
אין לי מחלוקת עקרונית עם חבריי החרדים על ערך לימוד התורה. להפך, אני מכבד ומוקיר את מקומו. אבל לצד ההערכה הזו ישנם נתונים שכל הציבור הישראלי מכיר: לפחות 70% מבני המחזור החרדי אינם לומדים בישיבה באמת. לא בגיל 18, לא בגיל 21 ולא בגיל 24. ה-70% הללו אינם מיעוט ואינם יוצאי דופן, הם מציאות רחבה. הם גם אינם בעיה דתית או פוליטית, הם צורך לאומי קיומי.
אם ישראל רוצה לנצח את המערכה הבאה, היא חייבת את כוח האדם הזה. מדובר בכ-8,000 צעירים בכל מחזור גיל רק מתוך מי שאינם לומדים, ובכפול שש שנות גיוס מגיל 18 עד 24. זה כוח עצום שיכול להשתלב בכל תחומי הצבא: הגנה מרחבית, תומכי לחימה, מערך טכנולוגי, פיקוד העורף, חי"ר קל, מודיעין, תקשוב ועוד. זו לא דרישה לשנות אורח חיים, כבר קיימת חטיבת חשמונאים שמותאמת היטב לצעיר החרדי. זו דרישה להכיר במציאות.
החברה החרדית נמצאת בצמיחה מרשימה ומשמחת. המשפחות גדלות, הקהילות מתפתחות, וזה חלק חשוב ומשמעותי בחוסן הלאומי שלנו. אבל צמיחה מביאה איתה גם אחריות. אי-אפשר להמשיך לגדול במספרים כה גדולים ומבורכים, ובמקביל להותיר את האחריות הביטחונית על כתפיים של מגזרים אחרים בלבד. זה לא עניין של "שוויון בנטל", זו שאלה של יכולת המדינה להגן על עצמה, וזו גם שאלה של צדק כלפי מי ששוברים את עצמם בשבילנו.
אני מתנגד למעצרים, להתנגשויות, ללחץ משטרתי ולהפיכת בחורי ישיבות לעריקים נמלטים. זה פוגע ומייצר אנטגוניזם מיותר. הפתרון חייב להיות פשוט והוגן: מי שמתגייס - מקבל. מי שלא מתגייס - לא מקבל. לא מדובר בשלילת זכויות אזרח בסיסיות. הזכות להצביע, רישיון נהיגה, יציאה לחו"ל, כל אלה צריכים להישמר. אבל המדינה אינה יכולה להעניק הטבות יקרות למי שאינו תורם לביטחונה. דיור למשתכן, סבסוד מעונות, הטבות במסלולי השכלה, אלה צריכים להיות שמורים למי שמשרת.
חייב להיות מנגנון בקרה פשוט שמוודא מי לומד בישיבה באמת. לא עימותים, לא חקירות, זיהוי ביומטרי בסיסי. מי שלומד - נשאר. מי שלא לומד - עובר למסלול גיוס
במקביל, חייב להיות מנגנון בקרה פשוט שמוודא מי לומד בישיבה באמת. לא עימותים, לא חקירות, זיהוי ביומטרי בסיסי. מי שלומד - נשאר. מי שלא לומד - עובר למסלול גיוס. מי שיבחר שלא להתגייס, אף אחד לא יגרור אותו בכוח, אבל הוא גם לא יוכל לקבל את מכלול ההטבות שניתנות למשרתים.
ולמרות הכל, אני אופטימי. דווקא מתוך הקושי, מתוך המשברים, מתוך האתגרים של השנה האחרונה, ראיתי את הכוחות האדירים של עם ישראל. ראיתי את הערבות ההדדית, את הנחישות, את היכולת להתגייס בכל המובנים. אם נפעל בהיגיון, באחריות וביושר, נצליח לעשות את השינוי. אפשר לחוקק חוק גיוס אמיתי. אפשר לבנות שותפות חדשה בין חלקי העם. אפשר להשיב את האמון ולבנות ביטחון יציב יותר לשנים קדימה.
יש לי אמונה גדולה שזה יקרה. ובעיקר, שאנחנו נצליח לעשות את זה יחד.
דוידי בן ציון הוא רב-סרן במילואים וסגן ראש מועצת שומרון
