בתוך מלכודת הגושים שבה כולנו כלואים אין שום מרחב תמרון. הגוש הימני, המכנה עצמו אמוני, מודבק בדבק מגע בלתי ניתן להפרדה. גוש המרכז-שמאל, המכנה עצמו גוש השינוי, הוא הרבה יותר פריך. בימין יגידו: הרבה יותר חלש.
מלכודת הגושים היא אסונית לישראל הרבה לפני המלחמה, אבל מאז 7 באוקטובר ברור כשמש שהיא חסרת כל תוחלת. היא פשוט מונעת כל דיון ענייני בשאלות הגדולות שעל הפרק. אבל הרבה לפני השאלה הפוליטית המסקרנת איזו ממשלה תצליח לקום פה אחרי הבחירות הקרובות, (אם נזכה להן) ישנה שאלה קריטית בהרבה: האם יצליח הציבור להשתחרר מכבלי השבטיות בנוגע לסוגיה קריטית כמו חוק הגיוס.
1 צפייה בגלריה
תלמידי ישיבת "עטרת שלמה"
תלמידי ישיבת "עטרת שלמה"
תלמידי ישיבה
(צילום: יובל חן)
אנשים ציוניים ודתיים, שפעם קראו לעצמם "הציונות הדתית" והיום רבים מהם מתקשים לשאת את המותג, עמדו נבוכים מול החלוקה הזו אין-ספור פעמים, אבל פעם אחר פעם השבטיות ניצחה את הענייניות. כך עוצמה יהודית, מפלגה גזענית שהייתה מפלגה מוקצית מכל וכל, עברה הכשרה מוחלטת על ידי אותו ציבור בשביל הישרדות פוליטית של המפלגה המגזרית. הגרעין הקשה של מפלגת הציונות הדתית, שמורכב בעיקר מחרד"לים וכהניסטים, הצליח למשוך במגנט חזק לא מעט מהאוכלוסייה שהתקשתה להכיל את ההקצנה, בשל ערכים אחרים שחשובים לשבט הזה. בעיקר פרויקט ההתיישבות ותפיסת הביטחון. אבל לא רק.
ואז הגיעה סוגיית הגיוס. שנתיים וחודשיים של מלחמה קשה, אין-ספור ימי מילואים ואין-ספור הרוגים ופצועים שברו את גב הגמל. הזעקה הפשוטה, המתבקשת, לשוויון בנטל, הגיעה מהאנשים עצמם. לא מהפוליטיקאים הדתיים-לאומיים, לא מהרבנים של אותה מפלגה שכל שני וחמישי מוציאים גילוי דעת כזה או אחר על סוגיות השעה והפעם מילאו פיהם מים, אלא מהאנשים והנשים שהם בפשטות ציונים ודתיים. שהאחוז שלהם בקרב המשרתים לאורך זמן גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה, שהקהילות שלהם חסרות, שהחברים שלהם פצועים, שהנשים שלהן אלמנות. מה שהפוליטיקאים סירבו בתוקף להפנים - הציבור זעק מלא גרון. לא עוד לעיוות שמבדיל בין דם לדם, לא עוד לפירמידה ההפוכה. זה אפילו לא בשם הערך המופשט של השוויון, אלא בשם החיים עצמם: בשם הבתים שקורסים, הזוגיות שמתפרקת, בשם המערכות שעוד יבואו (והן יבואו) וכן, גם בשם הציונות שבוערת. מילה חזרה לאופנה, אבל איכשהו הממשלה הנוכחית לא מנסה אפילו לעמוד מאחוריה.
נשים ואנשים ציונים ודתיים תפסו עמדות מפתח בארגוני המגויסים - הפוליטיים, החברתיים והקהילתיים. ההורים השכולים לא התבלבלו, והתעקשו להשמיע קול מוסרי ברור אל מול העיוות
נשים ואנשים ציונים ודתיים תפסו עמדות מפתח בארגוני המגויסים - הפוליטיים, החברתיים והקהילתיים. ההורים השכולים לא התבלבלו, והתעקשו להשמיע קול מוסרי ברור אל מול העיוות. אפשר לראות אותם ברחובות, בתקשורת, וגם בוועדות הכנסת. אפשר לראות אותן עם מנשא ובו תינוק, עם מטפחת ודגל.
ההנחה של נתניהו, וכנראה גם של סמוטריץ', היא שביום פקודה חוק ההשתמטות יעבור. שהציבור שוב יבליג, יעלים עין ויצופף שורות בשם הברית הפוליטית של הגוש. אבל זה לא קורה. להפך. שלושה חברי כנסת מהציונות הדתית כבר אמרו שלא יצביעו על החוק במתכונתו, וגם בליכוד המתנגדים המרכזיים לחוק הם ציונים ודתיים. אחרי עוד דיון בוער בוועדת הכנסת, אל מול האמת הפשוטה שאותם אזרחים זעקו בקול גדול, ברור היה שהקואליציה בבעיה. גם נתניהו מבין את זה, כשהוא ביטל את מסיבת העיתונאים בנושא חמש דקות לפני שהייתה אמורה להתקיים. גם מכונת הרעל מבינה את זה, כי כבר כמה שבועות מתנגדי החוק הימנים מכונים "אדיוטים שימושיים".
אין לדעת מה יעלה בגורל מלכודת הגושים הפוליטית, אבל אולי מותר להיות אופטימיים ולקוות שדווקא הציונות הדתית האולטרה-מגזרית היא זו ששוברת ברגע זה את הדיכוטומיה המעוותת הזו סביב הסוגיה החשובה מכל: גיוס. הברית בין אזרחי ישראל הציונים, מימין ומשמאל, היא קריטית להמשך חיינו פה. גם כפשוטו: בגלל היכולת להגן על עצמנו, וגם במהות: כי אין עתיד לחברה שבה באופן עקבי אוכלוסיות גדלות מקבלות פטור מנשיאה בנטל כלכלי, חברתי וביטחוני. זה מאבק שדורש אורך נשימה, סבלנות ועמידות. אבל ייתכן שבקצה שלו נוכל לזכות גם בתיקון, וגם בבשורה פוליטית חדשה.