כ-300 קילומטר צפונית-מערבית מברלין נמצאים שרידיו של מחנה ברגן-בלזן הזכור לשמצה, מחנה שבלשון הנאצית הנקייה נקרא גם "מחנה הבראה". זאת הייתה תחנתם האחרונה של עשרות אלפי יהודים שגוועו בו ברעב ובצמא, נורו, נרצחו בזריקות חומר חיטוי לווריד או מתו בייסורים ממחלת הטיפוס שפשתה בו בשבועות האחרונים למלחמה.
בין המעטים ששרדו את השהות במחנה הארור היה גם סבא שלי, בני (בנדט) גרוסמן ז"ל. הוא הגיע לשם בפברואר 1945, לאחר ששרד גם את אחת מצעדות המוות הרבות שהשאירו שובלים של דם ושל גופות בשלג האירופי. חודשיים לאחר מכן, ב-15 באפריל, לאחר נטישת השומרים הנאצים את המקום, נכנסו חיילי הצבא הבריטי ולא האמינו למראה עיניהם: זוהמה, צחנה, ערימות של גופות בכל מקום, וביניהן אלפי אסירים חיים בקושי, שלדים מהלכים, שחלקם הגדול מת בימים שלאחר מכן מטיפוס או מקריסת מערכות כי מערכת העיכול שלהם לא עמדה באוכל שקיבלו מהחיילים הבריטים לאחר חודשים של הרעבה.
בעת שחרורו מהמחנה סבא בני היה בן 26. גובהו היה 173 סנטימטרים. משקלו: 33 קילוגרם. הוא היה חכם מספיק לאכול במשורה והצליח לשרוד גם את השחרור. הוא עוד לא ידע זאת אז, אבל הוריו, שישה מאחיו ועוד עשרות דודים, דודנים ואחיינים נטבחו בשנות המלחמה. כל שידע הוא ששמו בנדט גרוסמן, יהודי מכפר קטן ליד העיר ויילון בפולין. כל רכושו היה כתונת פסים מצחינה.
פאסט פורוורד: 80 שנה ושמונה חודשים לאחר מכן, כ-250 קילומטר דרומית-מזרחית לברגן-בלזן, בסיס חיל האוויר הגרמני הולזדורף. שורה של בכירים ישראלים ובהם מנכ"ל משרד הביטחון האלוף אמיר ברעם ושגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור, מוסרים לידי צבא גרמניה מערכת טילים מתקדמת שפותחה ויוצרה בישראל ואשר מטרתה היא להגן (!) על גרמניה ועל תושביה מפני ירי טילים בליסטיים.
הידיעה הזאת תופסת אותי בפקק בכביש 4, לא רחוק מבני-ברק. אני שומע את הדיווח מגרמניה, את נאומו של האלוף ברעם, שעומד שם זקוף ובלי להניד עפעף, מכריז כי הפעולות הישראליות נגד איומים גרעיניים מגינות לא רק על ישראל אלא על העולם כולו, וכי אנו, הישראלים, עושים את העבודה הקשה עבור כולם.
הדמעות מציפות בבת אחת את העיניים ומונעות ממני להמשיך לנהוג. אני עוצר בצד וחושב על סבא בני כשלד עם כתונת פסים מצחינה, שוכב מול חייל בריטי המום, אין לו מושג איך ממשיכים מכאן
הדמעות מציפות בבת אחת את העיניים ומונעות ממני להמשיך לנהוג. אני עוצר בצד וחושב על סבא בני כשלד עם כתונת פסים מצחינה, שוכב מול חייל בריטי המום, אין לו מושג איך ממשיכים מכאן, איפה יגור? איך יקים משפחה? אם מישהו היה מספר לו באותו רגע שבעוד שלושה דורות תספק מדינת היהודים נשק מתקדם למדינה שניסתה להשמיד אותו, את משפחתו ואת עמו - הוא היה מחרחר צחוק קטן באנרגיה שעוד נותרה לו ופולט "שטויעס".
בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אני משתף את הידיעה על מסירת הסוללה ומפציר בילדיי: סבא בני הוריש לנו נס. בבקשה מכם, תשמרו עליו מכל משמר.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.12.25
