בניגוד לקונספציה שרווחה עד לפני חודשיים ולפיה חמאס תמיד ישאיר בידיו חטופים כ"קלפים", הארגון השלים את רוב מחויבויותיו לשלב הראשון של הסכם סיום הלחימה ונדרש כעת רק שישיב את החטוף החלל האחרון, רן גואילי. חמאס ששוב הפתיע והמחיש בכך את חוסר ההבנה הישראלי המתמשך והבלתי-מתוחקר לגבי הארגון, לא פעל מתוך לחץ או ייאוש, אלה כנראה בעקבות ערבות שקיבל מוושינגטון לגבי סיום המלחמה שמעודדת אותו לחתור לשלב השני בהסכם.
ישראל נמצאת במילכוד. מצד אחד, חמאס מבסס מחדש את מעמדו כריבון ברצועה, משיב את החיים למסלולם באזור (באחרונה חודשו בו הלימודים, לרבות באוניברסיטה האיסלאמית, אחד ממעוזי הארגון ברצועה), מתנגד בעקביות להתפרק מנשקו, ולמעשה ממחיש שלא התממש יעד-העל של מחיקת הארגון או נטרולו המוחלט מיכולות צבאיות. מהצד האחר, ישראל לא יכולה לשוב ללחימה עצימה, בעיקר משום שטראמפ - שהוא באמת קובע מה יתרחש בעזה - שואף להציג הישג אסטרטגי ולא מתיר זאת, חרף הפרות חמאס, ובמקום זאת דורש להתקדם לשלב ב'.
השלב השני עשוי להיות קרוב ולחשוף פערים משמעותיים בין מה שהממשלה תובעת, מתכננת ומבטיחה שיתרחש בעזה לבין מה שיקרה בפועל. ראשית, סביר שיקודם כבר בקרוב לחץ על ישראל לסגת מהקו הצהוב שרבים כבר הכתירו כ"חומת ברלין שתתקיים משך שנים רבות ותחצוץ בין שני סוגים מנוגדים של עזה". כרגע שני האזורים חרבים: באחד חיים מרבית העזתים תחת ממשל חמאס, ובשני אלפים בודדים של חברי מיליציות שמשתפות פעולה עם ישראל וחיות בחסותה, וכפי שהמחיש חיסול יאסר אבו-שבאב בשבוע שעבר רחוקות מלהוות חלופה לחמאס.
שלוש אבני נגף ניצבות בפתח השלב השני. הראשונה והקשה מכל - הדרישה לפירוק חמאס מנשק. נוכח הסירוב העקרוני של חמאס לוותר על רכיב מרכזי בזהותו מקדמות המתווכות פתרונות פשרה בדמות נכונות לוותר רק על "נשק התקפי" (בעיקר רקטות שמעטות מהן נותרו בידי הארגון). כמיהה עמוקה של טראמפ לשימור ההסכם עלולה להביאו להכריז שמדובר בפשרה מספקת מבחינתו, כפי שהצהיר לפני כחודשיים כי תשובת חמאס לתוכנית 20 הנקודות שלו מאפשרת חתימה על הסכם, למרות שהארגון לא התחייב למלוא הדרישות שהעלה, ובראשן ההתפרקות מנשק.
אבן הנגף השנייה היא פריסת הכוח הרב-לאומי ברצועה. כרגע מסתמן קושי במימוש הרעיון נוכח היענות נמוכה של הקהילה הבינלאומית לשגר כוחות כשחמאס מתנגד ליוזמה וסביר שיפעל נגדם בשטח. גם כאן עשויה להתפתח פשרה שתאומץ על ידי טראמפ לנוכחות כוחות בהיקף מוגבל, בעיקר לצורכי פיקוח, שייתכן וייפרסו במקום צה"ל לאורך הקו הצהוב.
אבן נגף פשוטה יחסית היא הרעיון להקים שלטון חלופי לחמאס, דבר שהארגון הסכים לו כבר בראשית המלחמה מתוך הבנה שמדובר יהיה בכסות קוסמטית שמאחוריה יוכל להמשיך בשימור כוחו בעזה, בדומה לחיזבאללה בלבנון. נתניהו צפוי להתנגד לזיקה בין השלטון החדש לרשות, אך נראה שמבחינת טראמפ, שכבר מדבר על מדינה פלסטינית, אין כאן בעיה עקרונית.
התרחישים המתוארים מזעזעים ובצדק כל ישראלי שהורגל לשמוע כי המלחמה תסתיים עם היעלמות חמאס ומגלה כעת שהארגון ממשיך להתקיים ואף מהווה שחקן דומיננטי בעזה, וכי אין חלופה במקומו
התרחישים המתוארים מזעזעים ובצדק כל ישראלי שהורגל לשמוע כי המלחמה תסתיים עם היעלמות חמאס ומגלה כעת שהארגון ממשיך להתקיים ואף מהווה שחקן דומיננטי בעזה, וכי אין חלופה במקומו, בוודאי שלא אוסף המיליציות שישראל טיפחה. כמו תמיד עדיפה אמירת אמת מפיתוח פנטזיות והפרחת סיסמאות חלולות. בעזה צפוי כנראה להתבסס בזמן הקרוב ממשל רשמי שיהיה מוגבל ביכולותיו, כשמאחורי הקלעים חמאס יתקיים ככוח חוץ-שלטוני אך בעל השפעה. כרגע היכולת של ישראל לשוב ללחימה עצימה מוגבלת, ואם טראמפ יעניק אור ירוק לכך נדרש להציג לעם את האמת ולפיה פגיעה עמוקה בחמאס מחייבת כיבוש כל הרצועה ושהייה לא מוגבלת בה, ולהסביר את המחיר שייתבע ובראשו טיפול בשני מיליון עזתים רוויי עוינות.
חודשיים לאחר שהסתיימה המלחמה ברור לרוב הציבור שאין דבר כזה ניצחון מוחלט: לא בלבנון, שם מתחזקת הסבירות להסלמה; לא מול איראן, שבה מתחדדת הדילמה לגבי הצורך בסיבוב נוסף; ומסתבר שגם לא בעזה, שהציתה את המלחמה ובה ממדי הפגיעה, אך גם ההשפעה, של ישראל, גבוהים במיוחד. על רקע כניסה צפויה לשלב השני, נדרש שישראל תתמקד בשלושה אינטרסים מרכזיים: שימור יכולת פעולה נגד כל איום שמתפתח ברצועה, כפי שהדבר נעשה בלבנון; פיקוח יעיל ונחוש בהובלה אמריקאית על ציר פילדלפי ומעבר רפיח; ויכולת להטיל וטו על הרכב הממשל העתידי שיכונן ברצועה, בפרט אם יתברר שהוא מכיל גורמים המזוהים עם חמאס. כל זאת במקביל לתכנון מערכה עתידית רחבה למיגור חמאס, שהפעם תהיה מתוכננת, מפוכחת וביוזמת ישראל.
זה תרחיש הופך קרביים מבחינת הישראלים, ובעיקר רחוק מהיעד שהוצב מאז ראשית המלחמה, ועדיין מדובר ברע במיעוטו בהשוואה ליתר החלופות הקיימות, ובתרחיש התואם את הצורך של ישראל להתמקד בעת הנוכחית בזירות אחרות, ובראשן לבנון ואיראן.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
