במשך עשרות שנים הסבירו לנו נשיא העליון בדימוס השופט אהרן ברק, וממשיכי דרכו, שרק בג"ץ אקטיביסטי יגן על האזרחים. ששלוחת בג"ץ ברשות המבצעת - הייעוץ המשפטי לממשלה - היא הערובה הנוספת לחיי אזרח דמוקרטיים. "מה יקרה אם הכנסת והממשלה יחוקקו חוק להרוג את כל הג'ינג'ים, מי יגן עליהם? רק בג"ץ" - הם נהגו לומר.
אלא שביום חמישי האחרון נפל דבר. ברק לפתע זרק אחריות, ואמר שרק העם יציל את עצמו: "מי שיכול לעשות זאת, הוא העם. בית המשפט, בכוחותיו הוא בלבד, לא יוכל לאורך זמן למנוע את ההידרדרות שלנו. בית המשפט – לא יוכל להגן על הכרזת העצמאות ועל האמנה החברתית שלנו אם העם אינו רוצה בהן".
אחרי עשרות שנים שבהן חשבו ברק וממשיכי דרכו שניתן להשליט את ערכי הדמוקרטיה, כפי שהם תופסים אותם, באמצעות הוצאת צווים שיפוטיים, נראה שבסוף השבוע האחרון חזר ברק אל יסודות הדמוקרטיה - כזו, שבה העם הוא הריבון. כזו שלפיה בחירות אינן רק מנגנון, אלא מהות. כזו שבה שדעת קהל אינה עסק בזוי לפוליטיקאים ופשוטי העם, אלא היסוד שבשיטה. נאומו של ברק בסוף השבוע היה דרמטי, לא בגלל האפוקליפטיות שבו, אלא בשל הודאת בעל הדין ששלטון הדגם הדמוקרטי שלו קרס.
קריאתו של ברק להפגנות, שיח ציבורי, עיתונות ועוד היא חלק ממה שכינה המשפטן פרופ' יואב דותן "מנגנוני ביקורת חלופיים". דותן, ממבקריו החריפים של בג"ץ, שכמוני לא ממש נמנה על תומכי הממשלה, הציב דגם דמוקרטי לריסון השלטון שלא באמצעות האקטיביזם השיפוטי של ברק.
תרבות דמוקרטית אינה מוטמעת בכפייה שיפוטית ומהירה
המשפטן פרופ' מני מאוטנר, גם הוא עד לשנתיים האחרונות ממבקרי בג"ץ, כתב רבות שבית המשפט הוא סוכן הליברליזם הגדול בישראל, וזה נכון. נכון כמו שהחרדים הם סוכני לימוד התרה הגדולים ביותר - אלא ששניהם גם משניאי הערכים הגדולים ביותר שאותם הם עצמם מנסים לקדם. ברק התלונן בנאומו שבעוד פסקי הדין ארוכים ומנומקים, ברשתות החברתיות "היד קלה על המקלדת". בכך ביטא את מה שמעולם לא הבין - שאם הדמוקרטיה וערכיה אינה מוטמעת עמוק בתרבות הפופולארית והעממית, היא לא תחזיק. ערכי הדמוקרטיה אינם ממלכה סגורה לפסקי דין. היא נחלת הרשתות החברתיות, נחלת ההמון שייצא למחאה ברחוב ויצביע בקלפי. תרבות דמוקרטית אינה מוטמעת בכפייה שיפוטית ומהירה, אלא בתהליך איטי ועמוק.
בדבר אחד אין אלא להסכים עם ברק בכל פה. הממשלה כבר אינה רואה עצמה נמדדת בהישגים - אלא בניצחון הימנים על השמאלנים
זה לא יקרה ללא לגיטימציה ציבורית. הרי המחלוקת אינה רק מי מחליט על הערכים, אלא בעיקר מה הם הערכים. ברק אמר בנאומו כי "שוב איננו מדינה שערכיה הם ערכים יהודיים ודמוקרטיים". אלא שהיה זה ברק עצמו שהכפיף את הרכיב היהודי של המדינה לזה הדמוקרטי. לפי ברק המדינה איננה יהודית ודמוקרטית - היא דמוקרטית.
ביקורת חריפה על ברק הקדיש שופט העליון דוד מינץ בבג"ץ חוק הלאום, שם מחה כי לפי ברק "לרכיב 'היהודי' צורה מופשטת ביותר, עד כדי זהות עם העקרונות הדמוקרטיים". האם אותם מתבטאי הרשתות החברתיות שברק סולד מהם תומכים במדרג הברקי? התשובה ברורה. במקום שברק רואה הפיכת האזרחים לנתינים, רבים רבים רואים זאת כהיפך הגמור. הם לא רואים את יריב לוין כמחריב הדמוקרטיה אלא כמחריב הבסטיליה, וזה עוד מבלי שלוין רשם לעצמו הישגים ממשיים בקדנציה. לטעמי הממשלה הזו מובילה את הספינה אל קרחון, אבל הם סוברים אחרת. איך זה קרה? הכל הסתה? הכל משפט נתניהו? מה עם ביקורת עצמית? אולי בכל זאת היה ממש באזהרותיו המפורסמות של חברו המנוח של ברק, השופט לנדוי? אולי.
נטעאל בנדלצילום: שלו שלוםבדבר אחד אין אלא להסכים עם ברק בכל פה: "הדיון הציבורי אינו ענייני עוד. הקיטוב מסוכן לדמוקרטיה. משתרשת האמונה שההצלחה של אחד תלויה בהפסד של האחר". הממשלה כבר אינה רואה עצמה נמדדת בהישגים אלא בניצחון הימנים על השמאלנים. ומן הצד השני, ביביסטים הפכה מילת גנאי להמון נבער ומסוכן. אחים שגורלם שזור מזלזלים איש בפחדיו האותנטיים, בחלקם מוצדקים, של רעהו. זה או ש"כולנו אור איתן", או חורבן.
