ההתפרעויות האלימות באולמות בית המשפט העליון שלנו לאחרונה הביאו את שופטיו להחליט על שינוי מדיניות פומביות הדיון. מעתה "מקום שבו קיים חשש מבוסס שדיון משפטי מסוים עלול להיות מלווה בהפרעות, ניתן וראוי כי בית המשפט ינקוט מבעוד מועד צעדים להגבלת הנוכחות הפיזית באולם בית המשפט, בנוסף ובמקביל לשידור הדיון במעגל סגור (באולם אחר בבית המשפט) או בשידור חי". לדעת השופטים, "בכך יתאפשר לבית המשפט לקיים את הדיון כהלכתו, ולשמור על שלומם של כלל הנוכחים בהיכל בית המשפט, תוך שמירה על עקרון פומביות הדיון".
זהו, שלא. עם כל הכבוד, זו טעות בהבנת העיקרון שבא לעולם המשפט כחלק מהניסיון להופכו מכלי שליטה של מלכים הדורשים ציות עיוור להחלטותיהם לכלי דמוקרטי של העם. מטרתו הייתה לא רק לחשוף בפני העם את ניהול המשפט על ידי השופטים או המושבעים, אלא גם לאפשר למי שאינו חלק מהמושבעים באותו משפט להביע את דעתו אם הוא מעוניין בכך. באתונה, למשל, תהליך הדמוקרטיזציה של המשפט בא לביטוי בשלושה מאפיינים משלימים: הדיונים התקיימו בפומבי, לרוב בכיכרות תחת כיפת השמיים לעיני המון שהתאסף מסביב; השופטים עצמם היו אזרחים מקבוצת השווים של המתדיינים שנבחרו בהגרלה לשמש כמושבעים מתוך תפיסה שהשופטים חייבים לייצג את העם; ושאר האזרחים שישבו מסביב הביעו את דעתם על דברי התובעים והנתבעים בתשואות ובצעקות כדי שהמושבעים היושבים לדין יכירו את דעתם. השקיפות והמעורבות הציבורית נתפסו כקריטיות כדי להפוך את המשפט מעניין סודי ו"מקצועי" לציבורי ודמוקרטי. מודל זה הועתק אחר כך למרבית שיטות המשפט הדמוקרטיות, כולל זו האנגלית שממנה אנחנו צמחנו. ההשתתפות האזרחית בדיונים המשפטיים נתפסה כבסיס לשלטון העם.
התפיסה שלפיה לשופטים אין מה ללמוד מהנוכחים באולם אלא רק ללמדם היא טעות בהבנת המשפט הליברלי ומייצגת, אם יורשה לי להיתלות באילנות גבוהים, דמוקרטיה של כיתה ד'
הדמוקרטיזציה של המשפט הישראלי מתחילה כבר בנקודת מינוס: אין לנו מושבעים שמייצגים את העם. הזכות למשפט על ידי מושבעים שנתפסת בדמוקרטיות הליברליות כזכות יסוד להבטחת פסיקה הוגנת ונטולת פניות לא אומצה אצלנו. הממשל המנדטורי שחשש שחבר מושבעים מקומי יפגין עוינות כלפי הכובש הבריטי, וגם יתקשה להתגבר על זהותו הלאומית בהכרעותיו בשל סכסוך הדמים היהודי-ערבי, החליט להימנע ממה שנתפס כחיוני למניעת עיוותי דין והליך שיפוטי פגום. תפיסה זו, שנמשכה עם הקמת המדינה, הביאה לכך שהאדם לא נשפט בפני קבוצת השווים לו אלא על ידי שופטים מקצועיים שמנותקים הלכה למעשה מהרחוב הישראלי, הן בשל העומס הרב המוטל עליהם והן בשל כללי האתיקה הנוקשים. ההחלטה הנוכחית רק מגדילה את המינוס.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי אם יש מתפרעים באולם שמאיימים על מתדיינים ומקשים על ניהול המשפט יש לטפל בהם פלילית ובחומרה, אך לא בדרך של סגירת דלתות והצבת מצלמות שמשדרות בכיוון אחד בלבד – מהשופטים לעם. גם כשחבריו הצנחנים של שוקי בסו נכנסו לאולם המשפט והרעישו בו הם הקשו על הדיון, אך העבירו מסר חשוב לשופטיו בדבר הלך הרוח הציבורי בעניינו. כך גם קרה בפרשת אונס שמרת. ההדיוטות, שסירבו לקבל את הזיכוי במחוזי, הרעישו עולמות גם בתוך אולמות העליון והביאו להרשעת הנאשמים אגב יצירת עבירה חדשה (אונס ברשלנות). אלה מקצת הדוגמאות.
בשלוש השנים האחרונות תהליך ההסתגרות השיפוטית בבועה מנותקת הואץ. המגננה שאליה נכנסה המערכת הביאה אותה להתרחק מכל מי שסירב לומר אמן אחר כל החלטותיה, ולסמן את המוחים נגדה באולם כציבור מוסת ומאורגן שחובה להתעלם ממנו. זו עוד טעות. השופטים חייבים לפסוק את דינם כשהם רואים לנגד עיניהם גם את הפנים הזועמות של החולקים עליהם. התפיסה שלפיה לשופטים אין מה ללמוד מהם אלא רק ללמדם היא טעות בהבנת המשפט הליברלי ומייצגת, אם יורשה לי להיתלות באילנות גבוהים, דמוקרטיה של כיתה ד'.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.12.25
