הייתם הורסים את אושוויץ? ברור שלא. זכר הקורבנות, תיעוד הפשעים, הוכחת הזוועות – את כולם מוכרחים לשמר. למרות הקושי. למען הדורות הבאים. ואם היה עליכם להמשיך לגור שם? לפגוש כל בוקר חורבן? למהר לחוג או לקפה דרך זירת רצח קפואה בזמן? במקרה כזה ייתכן שהתשובה הייתה משתנה. הצורך בהתגברות, הנעת שיקום, ביסוס שגרה: כל אלו היו נכנסים למשוואה. זו בדיוק הדילמה קורעת הלב שאיתה התמודדו חברי קיבוץ בארי לאחרונה. מי שעדיין מנסים לקום מהאסון, החליטו ברוב לא גדול שהחיים באתר זיכרון אינם חיים. המשמעות היא פינוי והרס הבתים שחוללו בטבח 7 באוקטובר. בית אחד יישאר בכל זאת. עדות למה שהיה, ולמה שאסור שיקרה שוב.
לא מדובר בהכרעה שאפשר לבקר. אי-אפשר להתיימר לדעת טוב יותר מאלו שחוו שואה וכעת צריכים לחיות שוב במוקד הטראומה. כל מה שיאמרו, במובן הזה, נכון לקבל ב"אמן" חרישי. אבל מה שחשוב להבין הוא שהחלטת קיבוץ בארי אינה האחרונה בנושא. היא צוהר לדילמות ההווה והעתיד של ניר עוז וכפר עזה ונירים ונחל עוז ורעים ומקומות נוספים בעוטף ישראל. יישובים שבעל כורחם הופכים למוקד מחלוקת בין הנצחה לתקומה. וההבנה הזו, בתורה, מבליטה לא רק את עומק הטרגדיה. היא ממחישה את הצורך בתפקוד יעיל יותר של המדינה בשימור המורשת הלאומית.
מנהלת תקומה אמנם הקצתה עשרות מיליונים למיסוד אתר הנצחה לאומי ל-7 באוקטובר, אבל הקמתו מותנית בחקיקה שטרם הושלמה. יותר משנתיים חלפו מאז הטבח והמינהלות בנושא טרם הסתיימו. גם הקמת ועדת חקירה ממלכתית נמנעת במכוון כידוע. המשמעות היא שהתוכן שימלא כל מוסד זיכרון יהיה חסר וחלקי בהגדרה. מטרתן של ועדות כאלה, יוזכר, אינו רק למצוא אשמים. הן נועדו לגבש נרטיב שמסביר איך הגענו עד הלום. ממש כשם שהשואה אינה מתחילה בהקמת מחנות ההשמדה, כך גם 7 באוקטובר לא התחיל ב-7 באוקטובר.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהבעיה בדינמיקה הזו, שבה המדינה מתנהלת בקצב משלה, היא שהחיים אינם תוכנית כבקשתה. הם לא מחכים להנחיות ממשלתיות ולבירוקרטיה ולמסמכים. הם דורסים כל ניירת בדרך לשלב הבא באבולוציה, ומעמתים שורדים עם החלטות שעליהם לקבל. יכולתה של כל קהילה לספר את סיפורה בעצמה ראוי שתישמר תמיד. אבל במציאות כנה ויעילה יותר מצד הרשויות והדרג המדיני, חברי בארי היו יכולים להתחשב גם באופן ותוכן ההנצחה הלאומי בעתיד. זה היה מאפשר להם להבליט היבטים שהמדינה לא מעצימה, או להדגיש סוגיות שחשובות להם באופן אחר. העניין הוא שהחלטתם הייתה מתקבלת בהקשר ולא בערפל.
גילוי נאות: בסוף אוקטובר 23' הייתי שם כלוחם מילואים. הקירות במרפאת השיניים שעוד עמדה – זעקו ממש. הדרך אליה שובצה באותם מבנים שכעת נידונו להרס. כוחות זק"א עדיין חיפשו בתוכם שרידים. מכוניות מרוסקות ניצבו בצידי הדרך. בתים אחרים, לעומת זאת, נותרו שלמים, אבל רק לכאורה. כתמי דם במרפסות העידו על שהתחולל בתוכם. אחרים נשארו כשהיו ביום שנעזבו – לעזה, לעולם הבא או למלון מפונים. אותה סצנה לא תמה למעשה. כי מלחמה לא מסתיימת כשאחרון הלוחמים חוצה חזרה את הגבול. גם אחרי שרן גואילי ישוב, היא תיגמר רק כשהתושבים יחזרו לביתם. חובת המדינה היא להקל עליהם באותה שליחות. עיצוב זיכרון באופן שיסייע בידם לקבל החלטות – הוא חלק בלתי נפרד מזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.12.25
