במכונית בדרכי לסוריה, מלווים אותי שירֵי רמת הגולן. אזור שידע צער מלחמות, פחדי ילדים בלילות ומורעף אהבה: בתי את בוכה או צוחקת, שם הרי גולן הושט היד וגע בם, ביתי אל מול גולן, אלף שיר לצפון, מלכות החרמון. ואפילו שיר ילדים תמים "על ראש החרמון" ששרה חוה אלברשטיין. איתי ברכב העיתונאי והפרשן רון בן ישי ושנינו הצטרפנו לפס הקול כמו אי שם בעברנו כשהיינו בטיולי תנועת הנוער. כשהתנגן השיר "עד תל פאחר" אותו כתב רמי קלינשטיין בעקבות פנייה של לוחם גולני שנפצע בקרב על התל וביקש להנציח את שעבר עליו ועל חבריו במלחמת ששת הימים, רון לא הסתיר התרגשותו. הוא היה קצין צעיר בצנחנים שכבש את דרום רמת הגולן במלחמת ששת הימים ונפצע שם שלוש שנים מאוחר יותר, "התל המפואר אוסף גיבורים, אם אתה מתל פאחר רואים זאת על פניך" אומרת שורה בשיר, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על הימים ההם הנושקים לזמן הזה.
דובי איכנולד ורון בן ישי בסוריה - צפו:
(צילום: דובי איכנולד)
רון, 82, מעלה זיכרונות משירותו הצבאי, מחוויותיו במלחמה, מעבודתו ככתב צבאי, מכיר כל עיקול בדרך והווייז הוא אמצעי לגמרי מיותר כשנוסעים איתו. שלוש שעות ממרכז הארץ ואנחנו בפתח מפקדת האוגדה בנפח פוגשים את תא"ל יאיר פלאי, שהיה מח"ט גולני בשנים 2024-2022 והיום מפקד אוגדת הבשן (210) בגזרת סוריה כבר ממאי 24.
בשבת 7 באוקטובר דפק על דלת ביתו במושב קשת ברמת הגולן שכנו דוד זיני. "פלאי, התחילה מלחמה. תארגן את החטיבה", אומר בקצרה אלוף זיני שהיה אז מפקד פיקוד ההכשרות והאימונים ומפקד הגיס המטכ"לי. מח"ט גולני ניסה לדלות פרטים, שאל אם המדובר בדרום או בצפון וזיני השיב הכול. פלאי מדבר עם הקצינים שלו ויורד דרומה. "את התמונה המלאה הבנו אולי רק שבוע אחרי. בקצה, בתוך הכישלון והמחיר המטורף, יש מזל גדול לעם ישראל שמי שהיה שם זה גולני. בהתחלה כל מיני קשקשנים אמרו שהרגו חיילים במיטות. אין אצלנו אפילו אחד שלא נלחם. חיילי מפקדה נלחמו. אנשים שמו עליהם ציוד לחימה עם תחתונים, עם בוקסרים, ועלו לעמדות ונלחמו עד הכדור האחרון", כך הוא מספר בספר גולני שלי.
ב-7 באוקטובר היו לגולני 73 הרוגים ומאות פצועים. "לא קל לאנשים, קשה להם עם זה שנפלו הרבה חברים שלהם, הרבה מפקדים, יש גם חששות אבל אתה כמפקד מנהל את זה. אנחנו עושים למידה כל הזמן. החיילים יוצאים הביתה בפעם הראשונה בהפסקת האש, לשבת. יש חשש שזה אולי ייקח אותם רגע אחורה. האם כולם חזרו או שיש כאלה שייכנס להם פחד, גם הפחדים של ההורים. אני מסתובב בין האנשים, מסתכל להם בעיניים, שואל אותם מה שלומם. אתה מצפה לראות איזו חולשה או קושי אבל לא. כולם עם מבט נחוש מאוד. כל לוחם שאני רואה אני נותן לו איזו 'סטירה', או כאפה, או איזה חיבוק וממשיכים", מספר פלאי בספר. לנו הוא אומר חד משמעי ומחויב:לא יהיו יותר נחל עוז ובארי החיילים שלי נמצאים בתשעה מוצבים בתוך סוריה, גדר ומכשול תת קרקע, לא ניתן לזה לקרות שוב, הוא מתחייב חד משמעית כשאנחנו עומדים בפתח מפקדת האוגדה ברמת הגולן, שבולטים בה צבעי הצהוב-ירוק, צבעיה של חטיבת גולני, אני שואל את פלאי "גם לכאן הבאת את הצבעים של גולני?" אומר פלאי בחיוך "לשמחתי זה נעשה לפני שהגעתי לכאן". רון בן ישי נלחם וכבש את רמת הגולן, בדור שלי עלתה השאלה האם רמת הגולן שלנו או לא, אצל תא"ל פלאי אין קיום לשאלה הזאת - הוא נולד שם. זאת פיסת הארץ שלו. הוא מגן על הבית.
פלאי נולד לפני 45 שנים במושב קשת ברמת הגולן, שהוריו ממקימיו. פלאי בוגר הישיבה התיכונית שבי חברון וברור לו שהוא מתגייס לגולני כטירון, גדל שם עד שהגיע לתפקיד המח"ט. את הפרק שלו בספר הוא מסיים במילים: "גולני שלי זה אנשים וניצחון. זה היה נכון לפני המלחמה. זה בטח נכון גם אחריה". הרי הגולן הם נוף ילדותו שלו ושל ששת ילדיו שנולדו וגדלו בנוף הבזלתי.זה כור מחצבתי, אני מכיר כל שביל וגרגיר חול ומחובר לאדמה הזאת, הוא אומר. ילדיו, הבכורה בת 23 הצעיר בן 8, לא מרבים לראות אותו למרות שירותו קרוב לבית. פקודיו לאורך השנים מספרים על לוחם ומפקד, מהזן שישנים עם הלוחמים, הולך לישון אחרון וקם ראשון.
7 צפייה בגלריה
מסגד בכפר נטוש בעומק סוריה. לאזרחים המעטים שנשארו פה טוב שאנחנו כאן, טוען פלאי
(צילום: גיל נחושתן)
לפני שאנחנו נכנסים לג'יפ המאובזר של מפקד האוגדה, רון בן-ישי עוצר ונותן לכולנו מור"ק קצר: כאן עמד רפול גיבור ישראל שהציל את עם ישראל בבלימת הצבא הסורי ברמת הגולן. כאן נלחם הגדוד הזה וכאן ההוא. ופתאום הביקור שלנו בנפח איננו עוד ביקור עיתונאי, הוא מקבל הקשר ופרספקטיבה היסטורית. תא"ל פלאי, מפקד האוגדה, עדיין לא נולד כשרון נלחם כאן כנגד הצבא הסורי והיום הוא חוליה בשרשרת הגבורה וההגנה על מדינת ישראל, ואני מודה שהתרגשתי.
אנחנו מתחילים בנסיעה לכיוון קוניטרה הישנה. הנוף ההררי של רמת הגולן משובץ בירוק האלונים, האורנים ומטעי התפוחים, פסטורלי ושליו. לכאורה. כשאנחנו נוסעים בכבישי הגולן אין דריכות ופחד כמו אלו שמתעוררים ברגע שנכנסים לעזה. אלא שהשקט ברמת הגולן שברירי, כוחות עוינים רבים מסתובבים בשטחי הגולן הסורי וברגע הכול יכול להשתנות. רון בן-ישי מספר על הלחימה בששת הימים, אני מספר על הפציעה בלבנון ושנינו כמו הזקנים מהחבובות שמספרים למפקד האוגדה ולקצינת דובר צה"ל סגן תאי המלווה אותנו, את היסטורית המלחמות של הארץ הזאת אותה חווינו על בשרנו. המלחמות נמשכות, הגיבורים מתחלפים ובזכותם עם ישראל קיים, אני מסכם וכולם מהנהנים בראשם כי מה יש להגיד.
מכשול שהוא מכשול
עם הגעתנו לשער הגבול, מורה פלאי שנחבוש את השכפץ הקרמי ואת הקסדה, עוברים לסוריה. שני האמרים מלווים אותנו בדרכנו לקוניטרה הישנה האחד מלפנים והשני מאחור, והכול כל כך סוריאליסטי. אנחנו נוסעים בתוך שטח סוריה, דמשק נמצאת פחות מ-40 ק"מ מאיתנו והחרמון הסורי במרחק 20 ק"מ. אילו הראות היתה טובה יותר יכולנו לראותם במו עינינו. השמיים מכוסים עננים, השמש מגיחה מדי פעם ושקט מאוד. אין יריות, טנקים ישראלים ניצבים בעמדותיהם, גדר מתגבהת לאורך הכביש ומכשול מתחתיו.
תא"ל פלאי מסביר לנו כי המכשול שנבנה לפני קו הגבול הוא מכשול שנחפר לאורך כל הגבול הבינלאומי. מטרתו תהיה לעכב טנדרים, אופנועים, רכבים, לא ניתן לעבור את המכשול בלי לשים סוג של גשר וגם זה לא פשוט בדרך שזה נבנה. אם רוצים להבין, נראה לי שזה מכשול בסגנון מלחמת העולם הראשונה, אולי גם כאן, אחרי הגדר החכמה עם טכנולוגית העילית אנחנו חוזרים לבסיס-מכשול שהוא מכשול! פשוט מכשול בתוואי קרקע. אם אופנוע או טנדר ינסה לעבור הם פשוט יפלו. וודאי שהמכשול יעכב את הכוחות הפורצים בהפתעה וייתן זמן.
פלאי מרשים בנחרצותו הנותנת תחושת ביטחון ועדיין מתקיימת בשטח הסורי סביבנו מידה של דיסוננס. שקט רגוע ומכשול טמון בתוואי קרקע לרגעים מחרידים של תקיפה. מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שאנחנו נמצאים באזור מלחמה והשלווה שמסביב מתעתעת. לעינינו מתגלים כפרים שהחיים בהם נעצרו במהלך מלחמת אזרחים ארוכה ואכזרית שתבעה קורבנות רבים והבריחה המוני תושבים מבתיהם. ולא רק היא, רצף של מלחמות מהדהדות זו את זו כאן ובקיבוצים שעברנו דרכנו.
רוב הכפרים הסורים נטושים, שדות יבשים, שבילי עפר מוזנחים, קירות בתים מנוקבים בכדורי ירי. פחים חלודים ומעליהם צמיגי מכוניות ששימשו מעין גדר הגנה לצד חומת לבנים ממוטטת. המעטים שנשארו מתפרנסים בקושי מחקלאות, מרעיית צאן ובעיקר מהברחות נשק וסמים. אנשי ארגוני הטרור, מליציות וכנופיות למיניהן, מסתתרים בבתים הנטושים והכאוס תפס את מקומה של שיגרת חיים. כשאנחנו נוסעים באין מפריע בתוך השטח המוחזק על ידי צה"ל לא מרגישים את חוסר היציבות, את העובדה שהמשטר הסורי התמוטט ולמעשה המדינה הסורית לא יימת. לאחרונה נעשים נסיונות להקים אותה מחדש אבל אין שום ביטחון שהניסיונות הללו אכן יצליחו.
7 צפייה בגלריה
מימין: תא"ל פלאי, איכנולד ובן ישי. הניסיון המבצעי שצברו לוחמי המילואים בשנתיים האחרונות שידרג את כל הצבא
(צילום: גיל נחשותן)
במוצב ״המשטרה״ בעומק השטח בסוריה, אני מנסה לברר מי החליט על השם? ולא מקבל תשובה ברורה. אנחנו פוגשים מילואימניקים שהתייצבו לעוד סבב מילואים. רס"ן שקד מרמת גן, מ"פ בגדוד 66 שמחזיק את מוצב ״המשטרה״ בסוריה. הוא עשה כבר למעלה מ-סוגר 400 ימי מילואים.
"את הסבב הזה התחלתי לפני יום כיפור, ב-20 בספטמבר, ואני אמור לסיים אחרי חנוכה ב-25 בדצמבר. זו שנה שלישית שאני חוגג את יום הולדתי בחו״ל", הוא אומר בחיוך, "רק בלי להחתים דרכון. השנה אני חוגג יום הולדת בקוניטרה סוריה במקום ברמת גן. לפני שנה חגגתי באל-חיעם לבנון ולפני שנתיים בחאן יונס. כמו שאתה רואה אני בעיקר במילואים. אבל הרי מישהו צריך לעשות את העבודה. הגיזרה בסוריה שונה מעזה ומלבנון. פה כאילו בגדול לא קורה הרבה, אבל ישנם לא מעט אנשים רעים שמבקשים להתבסס פה ואנחנו, בעצם נוכחותנו כאן עושים ככל יכולתנו למנוע את זה מהם".
רס"ן שקד סטודנט שנה רביעית בשנקר, נשוי שמונה חודשים ומתכנן בסוף המילואים לחגוג ירח דבש בתאילנד. אני תוהה איך מחזיקים מעמד אחרי 400 ימי מילואים והוא לוקח אויר ומסביר: "זה קשה בטירוף אבל כשנמצאים כאן מבינים את החשיבות. הסיטואציות מאוד לא פשוטות, לכל איש מילואים יש את האתגרים שלו מול האישה, מול הילדים, מול המעסיק, האוניברסיטה וכו', אבל כולנו כאן אחד בשביל השני. נשמע פטריוטי אבל זו האמת, זאת החברות. אספר לך סיפור: לפני כמה שבועות היינו אמורים לצאת למשימה מבצעית מאתגרת. הסד"כ שנדרש היה תחום, וחלק לא יכלו להשתתף. כולם רבו מי ייצא למשימה למרות שמבינים שיש סכנה בכל פעילות ובוודאי בזאת שהיתה. המלחמה לא הסתיימה ואנחנו לא כאן כי כיף לנו. למרות שבעורף חושבים שהמלחמה מאחורינו, כאן רואים ומבינים שממש לא. החבר'ה שמשרתים מקריבים הכול והעורף חייב להבין זאת".
תא"ל פלאי מקשיב לדבריו בריכוז ואני מנחש שיש לו מידה לא קטנה של נחת.יש כאן מילואימניקים שאני מכיר מאז שהתגייסו, אימנתי אותם עוד בגולני, הוא אומר. טובי בנינו. ומוסיף הניסיון המבצעי שצברו לוחמי המילואים בשנתיים האחרונות שידרג את כל הצבא.
עד ה-7.10 החשיבה, התוכניות, לקחו אותנו למקום לא טוב, טיול במסלול הלא נכון. האסטרטגיה שהתמסדה היתה של טכנולוגיות, הכלה והלחפש את השקט.
למרות הפצועים, הצלחה
אנחנו מגיעים לסוריה ימים אחדים לאחר פשיטת כוח צנחנים במילואים מחטיבה 55 על ביתו של ראש התארגנות טרור של ארגון אל ג'מאעה אל-איסלאמיה בכפר הסורי-סוני בבית ג'ן, המרוחק 11 ק"מ מהגבול עם ישראל. ביציאה מהכפר עם המבוקש ושני פעילים נוספים, הותקפה שיירת ההאמרים של לוחמי הנדסה/צנחנים על ידי עשרות מחבלים שפתחו עליהם באש. כ-20 מחבלים חוסלו. שישה לוחמים נפצעו ופונו בשני מסוקי חיל האוויר שנחתו בשטח הסורי.
7 צפייה בגלריה
לוחם צה"ל ליד בטונדות עם דגלי סוריה. "המלחמה לא הסתיימה ואנחנו לא כאן כי כיף לנו"
(צילום: גיל נחושתן)
בשנה האחרונה עצרנו במרחב חוליות טרור שמופעלות על ידי חיזבאללה, חמאס והאיראנים. בסוריה באופן כללי יש גורמי כוח רבים עם מגוון אינטרסים. יש דרוזים, שיעים, סונים, דעאש, חיזבאללה וחמאס ותת קבוצות של גורמי כוח עם הרבה איומים, מספר תא"ל פלאי. המבצע בבית ג'ן היה מבצע שתוכנן במשך מספר שבועות. אנשי מילואים מכוחות הצנחנים שביצעו אותו התאמנו על מודלים. אספנו מודיעין מקדים על היעדים ועל הכפר, זהו כפר סוני ממש ממש לא ידידותי לישראל. בסוף באנו לעצור חשודים בירי על ישראל. מארגון שפועל נגדנו. לאחר אימון ואיסוף מודיעין, בחמישי בלילה בשעה 0252 נכנסנו לכפר.
הגענו באמצע הלילה כדי לשמור על חשאיות ולהפתיע. חטיבה 55 כאמור לאחר תרגול עם ההאמרים ביצעה את המשימה. המחבלים נתפסו במיטותיהם, הפתענו אותם וללא כל התנגדות עצרנו אותם. בשעה 02:59 החשודים כבר היו עצורים ונלקחו. בדרכנו ליציאה מהכפר בשעה 0305 נפתחה אש חזקה של נקל. בשעה 04:00 היינו כבר ״ירוק בעיניים״. כל הלוחמים יצאו מהכפר והפצועים פונו. המבצע היה עם מעטפת ארטילריה, שריון וחיל האויר.
ובכל זאת הופתעתם ושישה פצועים מאושפזים בבתי החולים?
בגלל ההערכות והתרגולות ולמרות הפצועים זהו מבצע מוצלח. עמדנו במשימה. בכל מבצע אנחנו נערכים שיפתחו עלינו באש אבל הצבא חייב לקחת סיכונים, זה תפקידנו וזו המהות. לעשות את הדברים במקצועיות וכן לפעמים היתקלויות פוגשות אותנו, אבל זו המהות, על מנת לא לפגוש את האויב על הגדר אלא בבית שלו. בסוף המבצע שלושת היעדים הועברו ל-504 ולאחר חקירות בוודאי נדע על עוד אנשים כמוהם שמתכננים פיגועים וכדאי למנוע זאת מבעוד יום.
בעבר מבצע כזה היה מיועד לסיירת מטכ"ל והיום כוח מילואים של הצנחנים. איך זה קרה? כוחות המילואים שבאוגדה הם כולם מקצועיים, רציניים ואחראים, בוודאי שלא יורדים ברמת המיומנות מהסדירים. פשוט אנשי מילואים שכבר שנתיים בלחימה בעזה ובלבנון, הגיל והניסיון יחד עם מה שעברו הופך אותם לסיירת מטכ"ל. הפעילות במרחב בית ג'ן מדגישה את חשיבות הפעילות היזומה לסיכול טרור במרחב האבטחה ואת ערכה של ההגנה הקדמית. אסור לנו לחכות, רק ליזום.
מהם הלקחים שלך מהמבצע הזה?
עשינו תחקיר באוגדה ואנחנו לומדים ממה שהיה, כשחשוב להדגיש שבסוף המבצע עמד ביעדיו. אמנם נתקלנו פנים אל פנים, תרחיש שנערכנו אליו, הכוחות פעלו בצורה מצוינת. הגענו עם כל המעטפת הנדרשת. אין איזה לקח דרמטי, בסוף זה ענין של מדיניות שאומרת שאנחנו, הצבא, רוצים להיות הפנים הראשונות שהאויב פוגש ולא את העורף.
7 צפייה בגלריה
עמדה נטושה של צבא אסד. אל־ג'ולאני לא ייתן למיליציות החות'יות והעיראקיות לרוץ כל כך מהר
(צילום: גיל נחושתן)
כמה ימים לאחר פגישתנו הגיע פלאי לביקור אצל הלוחמים הפצועים המאושפזים בבית החולים רמב"ם. ביקשתי להצטרף אליו. הוא סרב. ביקש לבוא, לראות את הלוחמים בעיניים ולחבק אותם. מבלי שביקורו יהיה אירוע תקשורתי. כמובן שכיבדתי והערכתי את בקשתו. סגן תאי תגיד לי בחיוך מתנצל "מה לעשות, הצניעות אצלו זה ערך עליון".
אנחנו ממשיכים בנסיעה, חולפים על פני עמדה סורית. פלאי מסביר שבתוך הדבר הזה חיו האיראנים והרוסים, האיראנים היו מחוברים לאסד. אנחנו עוברים את כיכר הקילשון והוא מסביר שהיו כאן עמדות מסודרות של צבא אסד. נכנסנו לכאן ופרקנו אותן. הכול היה מלא בצבא שלא נתן לאזרח הפשוט להיכנס לקוניטרה. הצבא שלט וניהל הכול. לפתע הוא קוטע את הסברו ומצביע על נקודה בהמשך הדרך,זה אזרח סורי שבא מולנו והולך לו בנחת. אני מעיר שזה די מטורף. פלאי לא עושה ענין. זה חלק מהמראות השגרתיים בשטח. עוברת דקה או שתיים והוא מצביע על איש מכוחות האו״ם יונידוף Undof מתצפת בעמדה שלו.פעם בחודש אני נפגש עם מפקדת Undof. הם מחפשים את עצמם, אין להם הרבה מה לעשות, סוג של שליחי האו״ם בלי משימה. ברגע שמתחיל בלגן החילים שלהם די מקפלים את הזנב כי הם חוששים.
והכפריים שנשארו כאן?
לאזרחים הסורים המעטים שנשארו יותר טוב עכשיו מאשר היה להם בזמן מלחמת האזרחים. מדי פעם אנחנו מביאים סוכר וקמח ודלק. טוב להם שאנחנו פה.
הם פונים אליכם?
יש ויש. כל כפר מתנהג אחרת, זה משתנה.
הידיעה שפותחת את המהדורה
אנחנו נוסעים לכיוון העיר קוניטרה החדשה. פסלו ההרוס של אסאד עדיין שם בפאתי העיר, זכר למה שעבר על המקום. לשאלתי אם היינו ממשיכים פנימה יותר לתוך העיר קוניטרה החדשה, שהיום היא מעוז של השלטון החדש, מה היה קורה?עקרונית יכולנו לנסוע בלי בעיה. היינו פוגשים את המשטרה הסורית, מפטפטים איתם וזהו. לא היתה היתקלות או משהו כזה. כשרון בן-ישי שואל את תא"ל פלאי לאן כל זה הולך, הוא מעיר שזו אכן שאלה מעניינת.
אגיד לך ככה: לתת לאויב לגדול על הגדרות שלנו ולבנות צבאות בסדרי גודל כאלה גם בעזה וגם בלבנון זו טעות מאוד רצינית. אנחנו סיפרנו לכולם שיש שקט. ומה זה שקט? גדל לך משהו מטורף על הגבול והיית צריך לפנות 200 אלף אזרחים. אז השקט הזה לא שווה. עדיף שיהיה פחות שקט, שיהיה קצת יותר רועש אבל לא לאפשר לדבר הזה לגדול. החיילים ימשיכו לחצוץ בין התושבים לאויב ויהיו הראשונים שהאויב יפגוש. למרות השקט, אנשי המילואים נמצאים בדריכות גבוהה בהגנה ובמוכנות להתפתחות בזירות סוריה ולבנון. הפעילות במרחב בית ג'ן מדגישה את חשיבות הפעילות היזומה לסיכול טרור במרחב האבטחה ואת ערכה של ההגנה הקדמית. אסור לנו לחכות, אלא רק ליזום. לא נאפשר את התבססות הטרור לאורך גבולותינו. נמשיך לפעול בנחישות וביוזמה על מנת לסכל איומים וניסיונות פגיעה באזרחי מדינת ישראל עוד בטרם התפתחו.
מתרחשים דברים גם מחוץ לגבולות סוריה.
אם אני מסתכל מחוץ לסוריה, אז מליציות חות'יות ועיראקיות יכולות לבוא לפה. המליציות העיראקיות זה חבורת מג'נונים שרק תן להם לבוא לפה, אלא שבדרך יצטרכו כנראה להילחם עם הכוחות של אל-ג'ולאני נשיא סוריה. הוא לא ייתן להם לרוץ כל כך מהר.
זה בטח ייקח כמה שנים.
כן, אבל זה בטח יהיה אירוע משמעותי.
7 צפייה בגלריה
טראמפ ונתניהו. לא מרוצה
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
כמה שעות אחר כך פורסם כי הנשיא טראמפ שלח מסר לנתניהו: "ארה"ב לא מרוצה ממה שקורה בסוריה. חשוב שישראל תשמור על דיאלוג ולא תפריע להתפתחותה". בדרכנו חזרה למרכז דיברתי עם רון על המסקנות מהביקור בסוריה והוא, בלי לדעת על דבריו של טראמפ, קבע: "אנחנו צריכים להגיע לאיזשהו דו-קיום עם המשטר של אל-ג'ולאני, שיהיה הסדר ביטחון".
לאחר יום ארוך, לפני רדת החשיכה התחלנו לחזור לכיוון ישראל, בכל זאת המדובר בסוריה. תמיד כשיצאתי מעזה לשטח ישראל הרגשתי פיזית איזו הרפית מתח, נשמתי אחרת, נשימות רגועות, נורמליות, לא מהירות ודרוכות. בסוריה זה לא קרה. אולי בגלל השקט והפסטורליה שבאופן הזוי משהו מזכירים שקט שוויצרי שכזה. כשנכנסנו למכונית שהשארנו במגרש החניה בבסיס הצפוני בנפח, החזירו אותנו החדשות ברדיו במכה אחת לשיבוש הבלתי נתפש של הפוליטיקה הישראלית. חוק ההשתמטות פתח את המהדורה ומפלס הכעס שלי עלה.
עצרנו לחומוס ״במסעדה״ עיירה דרוזית, והתעקשתי לשמור על אופטימיות. במהלך היום פגשתי מילואימניקים שיש ביניהם ימניים ושמאלנים והם עובדים ביחד למען הגנת המדינה הזאת בלי שום מעורבות פוליטית. מאז ה-7 באוקטובר הם טוחנים מאות ימי מילואים ולמרות הקושי מבינים את הצורך. וזה לעומת הפוליטיקאים שמקדמים חוק המאפשר לחלק גדול מהציבור החרדי לא להתייצב מתחת לאלונקה ולתרום תרומת אלא להעמיס הכול על צד אחד אלו שמשרתים. האטימות והאינטרסים למיניהם מקוממים, בעיקר אחרי ביקורים שכאלה בשטח. הרגשתי שהלב מתפוצץ ולעצמי אמרתי שאני מקווה שהחיילים שפגשתי היום לא שומעים חדשות. אני חושב על הגיבורים האלו, טובי בנינו, שעל ראשי רבים מהם כיפה סרוגה, ובשבילי זו גאווה גדולה לראות את הכמות והאיכות של הגברים הצעירים הללו. אני שואל את רון בן ישי אם גם הוא רואה כך את הדברים. "הציונות והממלכתיות טבועה באנשים האלו בכל רמ"ח אבריהם ולכן בני הציונות הדתית המקורית הם אלו שנשארים בשירות הקבע. הם שמים את המדינה לפני עצמם באופן הכי מעשי שיש" הוא מסביר ומדייק.
תא"ל פלאי הוא אחד מהמפקדים המובילים היום את צה"ל, ואני מקנא בהם. הרי מה בן אדם רוצה בחייו? משמעות. מעבר לכאן ועכשיו של כל אחד מהם בחייו הפרטיים. למילואימניקים המתייצבים לשירות יש משמעות שהם סוחבים איתם בתוך הקושי ולכן הם מתגברים. כשאני שואל למה הם מתייצבים בפעם המיליון למילואים הם עונים שאם זה לא יהיו הם זה ייפול על החבר שלהם. המדובר בחבר'ה מכל מקום בארץ וזה מחמם לי את הלב מאוד. רון מספר לי שבמוצב המשטרה דיבר המ"פ עם פלאי בצד ואמר שצריך לעשות עוד קצת מבצעים. הוא לא נרתע מהסיפור של בית ג'ן, להפך. והוא במילואים מאות ימים אבל נושך את הלסת ויודע שעוד כמה מבצעים יתנו ביטחון מירבי לעורף הישראלי. השיחה הקצרה הזאת היא לגמרי לא מובנת מאליה אבל היא התמצית של החומר האנושי שעושה שם את העבודה.
שאלתי את רון מהי מסקנתו העיקרית מהיום שלנו בסוריה. "ברור שאסטרטגיית ההכלה פשטה את הרגל. כשחוליית מחבלים ניסתה לפגע בהר דוב, צה"ל לא פעל נגדם. כשחיזבאללה שלח חוליית מחבלים למגידו - צה"ל הכיל את האירוע. עכשיו ברור שזה נגמר. העובדה שאנחנו פועלים בתוך שטח האויב לקפד איומים לפני שהם בכלל מתהווים ולא לאפשר להם להתממש זאת האסטרטגיה העכשוית. הפעולה בבית ג'ן והפעילות בכפרים כדי לפרק את האנשים מנשקם הם ההוכחה. מניעה היא עיקרון אחד והשני הוא הגנה מקדימה. הקמת המכשול והתעלה שעל הגבול מוכיחות שצה"ל לא ייתן להפתעה נוסח 7 באוקטובר לחזור שוב. חיילי המילואים שפגשנו היום חוצצים בין קיבוץ אלוני הבשן והמושב קשת, בין העורף הישראלי לבין האויב, זאת משמעות הגנה מקדימה. זה אומר שאנחנו צריכים הרבה חיילים כדי לממש את שני העקרונות הללו בתפיסת הביטחון הישראלית".
בין הדיבורים והמסקנות בדרכנו מסוריה התנגן במכוניתי בלופ שיר הרעות שכתב חיים גורי בימים רחוקים של מלחמת העצמאות. ובראשי מהדהדת אמירתו של רס"ן שקד. "אם אתה לא תגיע אחרים יטחנו, אתה לא יכול לחשוב אפילו לדפוק ככה את החברים שלך". זאת תמצית הרעות של ימינו. הסתובבתי הרבה בשנתיים האלו בעזה, בלבנון ועכשיו בסוריה, ותמיד אני שואל את המילואימניקים איך זה שהם מתייצבים כל פעם מחדש. אצל כולם זו ההתחשבות העצומה בחבריהם שמוחקת סימני שאלה. זה מחמם לי את הלב. אני חושב על הרגע שהמ"פ מהצנחנים נפצע בפעולה בבית ג'ן וחבריו למילואים רצו תחת יריות להוציא אותו, ולא היה שם שום היסוס. זאת המחויבות והרעות האדירה שגילינו מחדש ב-7 באוקטובר.
