האמירה המיתולוגית הכה ייחודית לנוף ארצנו שלפיה "כל העם צבא", עמדה השבוע במבחן כפול. האחד, בקידום הקואליציה את חוק ההשתמטות, שאינו צפוי לצלוח בנוסחו החלול את דעת הקהל ואת מבחן בג"ץ; והשני, בהמשך מאמציו של שר הביטחון לשחוק את סמכויות הרמטכ"ל, והפעם בדמות מניעת קידומו של אל"ם (במיל') גרמן גילטמן לתפקיד מפקד המרכז במפקדות זרוע היבשה. זאת בטענה נטולת ביסוס שלפיה קרא בעבר לאי-התנדבות בגין פועלה של הממשלה נגד הדמוקרטיה.
גילוי נאות: אני מכיר את גרמן ומקרוב שנים רבות. סיפור חייו של הנער שעלה ארצה בגין גילויי אנטישמיות מאוקראינה בגיל 18 מעורר השראה. עם גיוסו לשריון, בלט גרמן כלוחם עז ומפקד בולט, שתרם מניסיונו המבצעי והפיקודי לצה"ל - עם ישראל חב לו רבות.
אך לא רק בקצין וג'נטלמן עסקינן, אלא גם בדיפלומט. בתפקידו האחרון על מדים כיהן גילטמן כנספח צה"ל במוסקבה ויצק תוכן חדש למונח "דיפלומטיה צבאית", בתפקיד שנע בין הקריה לקרמלין ומשם למשרד ההגנה הרוסי. הייתי שם כדי לחזות מקרוב בפועלו לקידום ביטחון ישראל בזירה שמסיבות רבות ומגוונות – חלקן (אך לא כולן) ידועות לציבור - איננה נוחה לישראל ולקהילת המודיעין בפרט.
מעטים יודעים שלגרמן מניות יסוד בפיצוח אחת מפרשיות השבויים והנעדרים הכאובות והארוכות בתולדותינו. לגרמן נתון הקרדיט לפתיחת הדלתות במוסקבה, שאיפשרה שיתוף פעולה מבצעי ומודיעיני חשאי, ראשון ואחרון מסוגו עד עתה, בין צה"ל לכוחות הקומנדו של צבא רוסיה
מעטים יודעים שלגרמן מניות יסוד בפיצוח אחת מפרשיות השבויים והנעדרים הכאובות והארוכות בתולדותינו. יותר מכל גורם אחר – כולל הדרג המדיני בשעתו – לגרמן נתון הקרדיט לפתיחת הדלתות במוסקבה, שאיפשרה שיתוף פעולה מבצעי ומודיעיני חשאי, ראשון ואחרון מסוגו עד עתה, בין צה"ל לכוחות הקומנדו של צבא רוסיה, על אף הספקות הרבים וההתנגדויות שנרשמו בקהילת המודיעין למהלך היסטורי זה. מאמץ משותף שהנביט שורת מבצעים נועזים בליבו של כרך עוין בלב דמשק, בתפר שבין עליית גורמי דאעש לבין קריסת משטר אסד. מבצעים שהביאו להשבת שרידיהם של לוחמי השריון זכריה באומל וצבי פלדמן זכרם לברכה, כ-40 שנה ויותר לאחר שהוכרזו כנעדרים מקרב בסולטן יעקוב בתום מלחמת לבנון הראשונה.
לא עניין של מה בכך
לאחר כ-30 שנות שירות בצה"ל סלל גרמן את דרכו באזרחות בהצלחה בתחום העסקי. בבוקר 7 באוקטובר, עוד טרם הוכרז על גיוס מילואים מלא, גרמן קפץ מיוזמתו למפקדת אוגדה 162 בחירום, וכבר באותו היום קיבל על עצמו, יחד עם חבריו, גזרה ואחריות פיקודית ומבצעית. אוגדת החוד הובילה את התמרון ברצועת עזה לאורך המלחמה, בעוד גילטמן משרת משך מאות ימי מילואים במהלך המלחמה. החלטתו להיעתר לפניית הרמטכ"ל ומפקד זרוע היבשה, לשוב מן האזרחות ולהיקרא אל הדגל, איננה עניין של מה בכך – באופן השב ומגלם את סד הערכים המצופה ממפקד משכמו ומעלה. כך גם החלטתו להמשיך ולשרת כרמ"ט האוגדה, לאחר שהשר דחה משיקוליו הוא את קידומו.
אבי כאלוצילום: אלוני מורמשבר כוח האדם המאפיין את צה"ל איננו ייחודי וכלל הצבאות במערב נדרשים אליו. השעות הרבות, ההיעדרות מהבית, העומס המבצעי האדיר, הנכונות להקריב לא רק את חייך אלא גם קריירה חלופית מיטיבה – כל אלה הופכים לאתגר תעסוקתי של ממש, בעידן דור ה-Z. אך לצה"ל, בניגוד לעמיתיו בעולם, אין את הלוקסוס לוותר על כוח אדם איכותי ועתיר ניסיון צבאי כשל אל"ם (במיל') גילטמן.
חשבנו שראינו הכל, אבל כדבר הזה טרם היה במחוזותינו: אין המדובר רק בחתירה תחת סמכות הרמטכ"ל לשיבוץ וקידום קצינים, אלא גם בפגיעה בכשירותו של צה"ל למול אתגרי העתיד הקרוב והרחוק, בדמות הטלת וטו על מינויים החיוניים לביצור ביטחוננו. אך יידע גם יידע מקבל ההחלטות: הניסיונות החוזרים ונשנים להכניס שיקולים זרים ללב העשייה הצבאית, לרבות עולם המינויים – דינם בסופו של יום להיכשל. ברוח שירה המיתולוגי של להקת משינה (1990): "אז למה לי פוליטיקה עכשיו?" נותר לקוות שהתיקון בעניין זה – כמו גם בנושאים אחרים הקשורים בנפשנו – בוא יבוא.
