כולם מדברים על החשדות לשחיתות של ראש להב 433, ניצב מני בנימין. אף אחד לא מדבר על החשיפה אתמול של מבוך הכסף שייסדו ברוני פשיעה בעיריית נצרת, וקצת חבל שלא עצרנו רגע לשמוח - כי סך הכל מדובר בחדשות ממש טובות לכולנו. ערבים כיהודים, שוטרים כאזרחים, ראשי עיריות כקבלנים, חוקרים כנאשמים - קמו אתמול לבוקר חדש שבו המשטרה אשכרה עושה את תפקידה ומגינה על החלש מפני החזק, משחררת עיר שלמה מציפורניים של ארגון פשע, ועל הדרך מנקה את האורוות שלה בעצמה.
מי שחיפש הצהרה חגיגית של השר הממונה איתמר בן גביר שבה הוא מבטיח לערביי ישראל שוויון מלא בפני החוק או מתחייב לשמור על המומנטום ביציאה למבצע רחב היקף של החרמת אמל"ח, עלול להתאכזב קלות. כאן זה לא פיגוע או אירוע לאומני שאפשר לנצל לטובת "פוטו–אופ" עם ראש הממשלה ולרקוד על דם. רק דוגמה מקומית ואפורה לכשל שלטוני מכוון, הזנחה ארוכת שנים של ממשלות ישראל, ובן גביר אחד מאוכזב שדבר מנבואות הזעם שלו על ערביי ישראל במהלך המלחמה לא התגשם מעולם. חרדותיו המדוברות על אודות גיס חמישי, שעלול להצטרף לכוחות האויב ולסייע לו מבפנים, לא התממשו, אבל זה לא הפריע לו לכנות את נציגיהם תומכי טרור.
לא עזר שהם גינו, הביעו סולידריות והשתתפו באבל. יו"ר רע"מ מנסור עבאס גינה את חמאס מיד לאחר הטבח, קרא לשחרור כל החטופים, התבטא נחרצות נגד המאבק הפלסטיני האלים וקרא לארגוני הטרור להניח את נשקם. יו"ר מפלגת חד"ש איימן עודה גינה גם הוא את חמאס וקרא לחברה הערבית לנהוג באיפוק. לא עזר שרבים מהם קמו ועשו. משמרות סולידריות בערים מעורבות, חמ"ל משותף לארגונים יהודיים וערביים שהוקם ברהט וסיפק חבילות מזון למשפחות בדרום, ואפילו הזמנה של עיריית כפר-קאסם לקליטת משפחות שפונו מעוטף עזה. כל זה לא עזר לציבור הערבי - שחווה לעיתים את הטרור והמלחמה כמו כל ישראלי אחר. למשל יוסף אל–זיאדנה ועאמר אבו-סבילה בני הפזורה הבדואית שפעלו בגבורה במהלך מתקפת חמאס. נהג המיניבוס אל–זיאדנה חירף את נפשו והציל 30 ממשתתפי מסיבת נובה ונרצח, ואבו–סבילה נרצח אחרי שהציל ילדות בשדרות.
ודווקא הפעם הייתה לשר סיבה טובה להתגאות בעבודה של האנשים שלו, ליחצ"ן אותה כמי שעובדים בשירות האזרח - גם הערבי, לא רק היהודי. להציג אותה כמי שמבערת את הרע מקרבינו גם כשאיננו לאומני. מותר להניח שמספרי הנרצחים במגזר לא בדיוק רודפים אותו, והדיל של 535 בני אדם שנרצחו במשמרת שלו רק כי הם ערבים-ישראלים ולא יהודים-ישראלים דווקא מקובל עליו. בשבוע שבו הוא מקדם עונש מוות למחבלים באמצעות סיכת רפרנס לחטופים, כבר אפשר להגיד שפחות אכפת לו מערבים מתים.
הצהרת מנסור עבאס על ניתוק ממועצת השורא היא כמו גשם ראשון על אדמה ספוגה בדם. יש בה מטען אדיר של עצמאות פרגמטית שמתנערת מהממסד הדתי-מוסלמי
בן גביר מחזיק את המפתח הגדול ביותר לנתיבי המוביליות החברתית בישראל: ניקוי הרחובות והבתים מנשק והבטחת עתידם של ילדים ובני נוער. גם שאר המפתחות מוחזקים בידיים שהיו מאושרות להעיף את היועמ"שית מכל המדרגות כדי שאפשר יהיה לחמוס ללא הפרעה, ולחרב את הסיכוי לצמצם פערים בין יהודים לערבים. בחינוך, רווחה, בריאות ותעסוקה האדם הערבי נמצא הרחק מאחור - היכן שעובדים קשה כדי להתפרנס ולא יוצאים להצביע בבחירות, היכן שמתפללים בכל יום שישי שהילד לא יחטוף כדור בדרך לגן שעשועים.
סולדיריות?
מי שציפה לסולידריות המתבקשת משרי ש"ס ודגל התורה - ציבורים נוספים בישראל שהנהגתם הפוליטית כפופה לוועד של אנשי דת ואינם מתגייסים לצבא - התאכזב מזמן. אם לשפוט לפי הדיונים בוועדה של חבר הכנסת בועז ביסמוט, הברית ההיסטורית של נתניהו עם דרעי וגפני חסונה מאי פעם, וגוברת בקלות על אינטרסים משותפים של האזרח החרדי והערבי. זה מעמדם הסוציו–אקונומי ושיעורי העוני הגואים, ילודה גבוהה ומערכות חינוך נפרדות, רצון טבעי לנפרדות והגדרה עצמית, מחסור חמור במגורים לזוגות צעירים, ואמונה עיוורת במערכת מסורתית שמתנגשת עם חוקי הדמוקרטיה שבה הם חיים.
מרב בטיטוהצהרתו של יושב ראש רע"מ מנסור עבאס בתחילת השבוע על הניתוק ממועצת השורא הייתה כמו גשם ראשון על אדמה חרבה וספוגה בדם. היא לא רק מהלך שנועד להביא יותר קולות למפלגה שלו בבחירות הקרובות. היא איתות ברור לרצון האותנטי בתעודת כשרות שתכניס אותו למטבח הפוליטי, ויש בה מטען אדיר של עצמאות פרגמטית שמתנערת מהממסד הדתי-מוסלמי.
שיעורי ההצבעה הנמוכים ברחוב הערבי תמיד היו סיבה לדאגה עבור כל מי שרואה בהם שותפים שווים. בבחירות הקרובות, אם יצללו שוב, הם עלולים לחרוץ את גורל המדינה לסבב נוסף של שכנות רעה. זאת אמורה להיות עבודה של כולם, גם של נפתלי בנט שרואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה רק אם תלה על עצמו את התג של "לא יושב עם ערבים", וגם של שרים כמו בן גביר שנאלצים במסגרת תפקידם לסייע במלאכת מיגור הפשיעה בחברה הערבית.
