השבוע נכחתי בהרצאה של איש שב"כ, שסיפר על חשיבות הכרת המנטליות של ציבור היעד שלו בצד הערבי של יו"ש ועד כמה מודיעין "יומינט", המבוסס על הפעלת סוכנים, הינו חסר תחליף. אגב, חבל שכמה מראשי השב"כ האחרונים אינם יכולים להקשיב רטרואקטיבית להרצאה כזו. בסוף ההרצאה שאלתי אותו האם הוא, כמי שמעורב בעולם המבוקשים, הנחקרים והמחבלים המשוחררים, מרגיש הבדל בהרתעה של בתי הכלא הישראליים מאז שהפסיקו להיות קייטנות. התשובה הייתה חד-משמעית כן. הכלא הפך עבורם מ"לא נעים - לא נורא", ל"נורא". התוצאה של כלא שהפך לסיוט עבור מחבלים פוטנציאלים שרובם אינם משתוקקים למות, היא הפיכתו לגורם מרתיע, כלומר מונע טרור, וחלק מהירידה בטרור מיו"ש מיוחס לביטול תנאי הנופש של הכלואים.
ההישג הזה נזקף כולו לזכות איתמר בן גביר, שהיה השר הראשון במשרד לביטחון לאומי / משטרה / ביטחון פנים ששם קץ לעשרות שנות שערורייה בלתי נתפסת של שלטון המחבלים בבתי הכלא, שכללו אוטונומיה של מנהיגי האסירים, ארוחות שחיתות, הזרמת מים אינסופית במקלחות כדי לפגוע בישראל, קשר סלולרי, ועד לזוועה של אספקת סוהרות צעירות למחבלים בכלא גלבוע תמורת מודיעין. הוא עשה זאת מול התנגדות צמרת השב"כ, מערכת המשפט, וכל "המומחים" שפסקו שהדבר ידליק את השטח.
הישג נוסף שלו הוא ההקלה במתן רישיונות נשק, כמענה לאיבוד השליטה של מדינת ישראל על זרימת נשק אל הידיים הלא נכונות. ההישג העיקרי של מערכת הביטחון עד הסכמי אוסלו היה בידוד השטח מנשק, וכך נאלצו מחבלי האינתיפאדה הראשונה להסתפק ביידויי אבנים, בקבוקי תבערה וטרור סכינאות. הסכמי אוסלו, שהכניסו את הסוס הטרויאני הטרוריסטי של אש"ף ללב הארץ, פרצו לראשונה את סכר הנשק. בהמשך התפתחה הפקרות של אוזלת יד קיצונית נוכח גניבות נשק עצומות מבסיסי צה"ל, ובשנים האחרונות נוספה זרימת נשק מהגבולות.
נוכח זאת, העובדה שכעת מספר כלי הנשק הנמצאים בידי אזרחים הוא יותר מכפול, נותנת בידיהם יכולת מינימלית שלא להפוך לצאן לטבח. הקמת כ-900 כיתות כוננות על ידי השר בן גביר במהירות שיא בלתי אופיינית למדינת ישראל, מספקת מענה קריטי נוסף לשלום הציבור, כי גם אם צה"ל לא נמצא בהדממה שערורייתית, הוא עדיין אינו יכול להיות כל הזמן ובכל מקום, מול פוטנציאל הטרור הנובע מהפריסה הנרחבת הערבית בארץ ומסביבה.
בן גביר הוא גם השר הבכיר, אם כי לא היחיד, שתומך בקידום חוק עונש מוות למחבלים, והסיכה בצורת חבל תלייה שאותה ענדו השבוע חברי סיעתו היא מעשה חבלה ביכולת לקדם את החוק, וחבל שהגימיק הפרובוקטיבי הילדותי הזה צץ בדיוק כשנחיצות החוק הזה מתחילה להפוך לקונצנזוס.
האויב הוא עזה ותושביה
עד כה התנגד השב"כ לעונש מוות, יחד עם רוב המומחים ורוב אזרחי ישראל. אלא שב-7 באוקטובר התברר שמעשי טרור מזוויעים מהעבר כגון רצח הורי ושלושת ילדי משפחת פוגל באיתמר ב-2011, אונס ורצח אורי אנסבכר בדרום ירושלים ב-2019, הטבח ומעשי האונס באוטובוס שהותקף ב-1954 במעלה העקרבים, וטבח 67 יהודים בחברון ב-1929, אינם מעשים יוצאי דופן אלא שורת נקודות שמציירות קו ברור של ניסיונות לרצח עם, וכמויות הנרצחים הן רק שאלה של יכולת ולא של מוטיבציה.
הזוועות ההמוניות המחרידות ביותר התחוללו בעוטף, כשלאורך כמה שעות בלבד לא הייתה הגנה, ועד כמה שתלוי באויב היה הטבח נעצר עם רצח היהודי האחרון. חמור מכך, בפוגרום תרפ"ט בחברון התרחשו זוועות שאינן נופלות מאלו של העוטף והסתיימו עם "רק" 67 נרצחים, גם מהסיבה שבחלק מהמקומות עמדו ערבים מול האספסוף והצילו מאות משכניהם היהודים. בעוטף ובמלחמה עצמה לא ראינו תופעות כאלה, ותושבי הקיבוצים שיצאו מגדרם כדי להוכיח שכנות טובה, דווקא הם "זכו לעדיפות" מצד הפורעים שפשוט הכירו היטב את המקומות שנהגו לארח אותם.
ישראל, באיוולתה, יישרה קו מול לחצי העולם והפרידה בין חמאס לבין עזה, כאילו מדובר באנשים זרים שכפו את עצמם על האוכלוסייה המקומית ולא במנהיגים מקומיים של ציבור המחנך את ילדיו מגיל גן לשנאה, טרור ורצח. האויב הוא עזה ותושביה, בדיוק כמו שהאויב במלחמת העולם השנייה היה גרמניה ולא איזו חבורה מצומצמת של נאצים שירדו מהמאדים וכפו את עצמם על הגרמנים. בכך הגדירה ישראל למעשה את עזה כקורבן של חמאס ולא כחלק ממנו, וסללה את הדרך לאויביה בעולם להעליל עליה רצח עם של העזתים הבלתי מעורבים, כביכול, ולכפות עליה לספק לעזה מזון, מים ואנרגיה במקום לחנוק אותה עד לכניעה. הגדרת עזה כולה כאויב הייתה מצדיקה את חורבנה ואת אי שיקומה.
עוצמתם והיקפיהם של מעשי הזוועה בעוטף זכו להתלהבות ופופולריות סוחפת אצל שכנינו, באופן קשה להבנה בחברה היהודית המרגישה בושה והסתייגות במקרים הנדירים שבהם יהודים רוצחים ערבים חפים מפשע. מעבר לכך, הצלחתו של הטבח הזה הפכה לנקודת מוצא ומינימום הכרחי לעתיד עבור תומכיו הרבים בחברה הערבית. לכן, כדי להוריד לאויב את החיוך מהפנים ולמנוע את הניסיון הבא, יש לגבות ממנו מחיר חסר תקדים שיזעזע אותו. לכן מדינת ישראל חייבת לחוקק חוק עשיית דין בנאצים המודרניים ובעוזריהם, בדיוק כפי שעשתה לנאצים דוברי הגרמנית. חוק כזה צריך היה קודם כל להגדיר כל עזתי שנתפס בשטחנו בימי הטבח כשותף לרצח עם, מעצם העובדה שהוא שהה בשטחנו בזמן ההוא. במצב כזה אין צורך בראיות פרט להוכחה שהוא הגיע מהרצועה, נתפס בשטחנו ותו לא. כל עוד היו חטופים בעזה אסור היה לעסוק בכך, אבל כשכל החטופים החיים חזרו, ובידינו נשארו כל הנוח'בות שנתפסו בשטחנו, חובה כעת למהר לחוקק חוק חמור בהרבה מהחוק המוצע, להקים בתי דין מיוחדים ולהוציא להורג קודם כל את מחבלי 7 באוקטובר, כי לא מדובר בעוד סבב ועוד אירוע טרור מוגבל אלא בניסיון השמדה שהצליח.
בועז העצני צילום: פורסטרייןהסרט "נירנברג" המוקרן כעת בארץ מתאר את משפטי הצמרת הנאצית אחרי המלחמה. יוליוס שטרייכר, עורך עיתון ההסתה "דר שטירמר", היה כנראה האידיאולוג הנאצי הארסי ביותר והראשון שקרא להשמדת היהודים. רגע לפני תלייתו, כחלק מקבוצה של עשרה נאצים בכירים, קרא: "חג פורים 1946", בהכירו את מגילת אסתר ואת תליית עשרת בני המן. צמרת חמאס כבר חוסלה ברובה, אך חמאס והג'יהאדיזם חי וקיים. 80 שנה אחרי, לקראת פורים 2026, זו ההזדמנות הנכונה לתלות את המשמידים התורנים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.12.25
