במערכת הביטחון נהוג לדבר על שלוש רגליים קלאסיות: עליונות טכנולוגית, מודיעין איכותי ועתודות כח אדם. שלוש הרגליים הללו הן אבן יסוד ביכולתה של מדינה לשרוד במרחב גאו-אסטרטגי מאתגר כמו שלנו. אבל יש רגל רביעית – סמויה, לא מדידה אך מכרעת – שבלעדיה שלושת האחרות מתרוקנות ממשקלן: עליונות ערכית.
בישראל, העליונות הערכית איננה רעיון פילוסופי מופשט. היא מבוססת על מציאות ישראלית מוחשית: הערכים שנוצרו כאן תחת אש, לאורך דורות, הם משאב לאומי מוכח. זהו ההון הלאומי העמוק ביותר שלנו: שילוב של שליחות, ערבות הדדית, נכונות לשלם מחירים כבדים למען עתיד משותף ויכולת להתגייס מחדש גם אחרי שבר לאומי.
מי מחזיק בהון הזה? לא רק הלוחמים, אלא גם המשפחות ששילמו את המחיר היקר מכל. בארגון אלמנות ויתומי צה"ל אני פוגש משפחות מכל מרכיביה של החברה הישראלית. כולם נושאים מכנה משותף אחד: איכות אנושית וערכית. איכות זו ניכרת גם בדור ההמשך. חז"ל דיברו על 'זכות אבות', מושג המתאר כיצד מעשיהם וערכיהם של הדורות הקודמים ממשיכים להדהד ולהנחות את הדור הבא. בעיניהם של הילדים, אני רואה עצב שאין לו סוף, תהומות של החמצה, אך גם נוכחות שקטה של הורה שהותיר בהם דרך וערך.
1 צפייה בגלריה
ההגנה שלנו על המשפחות היא האור שנשאר דולק עבורן. בית העלמין הצבאי בקרית שאול
(צביקה טישלר)
גם במשפחתי, השכול הכה ללא רחם. איבדתי במערכה האחרונה ולאורך השנים בן דוד - מיכאל (מיכי) מרק, ושלושה בני דודים שניים - אלחנן קלמנזון, שלומי ופדיה מרק. בשמחת תורה, 7 באוקטובר, יצאו מנחם ואלחנן קלמנזון ואיתיאל זוהר מבתיהם בעתניאל ונסעו כשישים קילומטרים אל קיבוץ בארי. בית אחר בית עברו, תחת אש בלתי פוסקת, וחילצו מתוך התופת כמאה גברים, נשים וילדים חפים מפשע. בתוך מעגל ההצלה הזה, אלחנן - איש משפחה, בעל מסור ואב לחמישה - נורה למוות, ומת בזרועות אחיו. שלושה שבועות לאחר מכן נפל בן דוד נוסף, סג"ם פדיה מרק, בן 22 בלבד, בקרב מול מחבלי חמאס בצפון רצועת עזה. שבע שנים קודם לכן ישב פדיה הצעיר על ברכיי בהלוויית אביו, מיכאל (מיכי) מרק, שנרצח בדרכו לביתו בפיגוע טרור אכזרי. שלומי, אח של פדיה ובנו הבכור של מיכי, נהרג בתאונת דרכים בדרך למשמרת במוסד.
האמת הכואבת היא שכמעט ואין בית בישראל שלא נפער בו חלל של אובדן. המציאות הזו - האישית והלאומית - אינה מאפשרת לי לעמוד מנגד. היא מחייבת אותי לרתום כל כלי ומשאב העומדים לרשותי, כדי שמותם לא רק שלא יהיה לשווא, אלא יהפוך ליסוד של משמעות, אחריות וחיים.
בתפיסה אסטרטגית מקובלת, "הון" הוא משאב שמעניק למדינה חוסן ויכולת פעולה. תעשיה ביטחונית מייצרת עליונות טכנולוגית; מודיעין - עליונות ידע; הכשרת לוחמים - עליונות צבאית. המשפחות השכולות מחזיקות את מה שמאפשר לכל אלה להתקיים – הלגיטימציה הערכית והלאומית. מהן נובעת תחושת המשמעות שמאפשרת לנו לעמוד במבחנים שאומות אחרות כורעות תחתיהם. מדינות חזקות שורדות בזכות צבא. מדינת ישראל מחזיקה בצבא וגם בערכים, אך הערכים הם אלו שמקיימים את הצבא.
שאלת השירות הצבאי
כאן עולה שאלת השירות הצבאי. "חוק גיוס" אינו דיון על מנגנון מוסכם או כפוי, אלא שאלה עמוקה של ביטחון לאומי; האם קיים מכנה משותף ערכי שממנו צומחת המוכנות להגן על המדינה. צבא איננו רק מסגרת הכשרה; הוא תולדה של אמון ושותפות גורל. כשהשירות נתפס כנטל שנופל על כתפיים מועטות מדי – הבעיה איננה המספרים, אלא השחיקה בלגיטימציה הערכית שהמשפחות השכולות מחזיקות. ההון הערכי-לאומי, שנולד מאובדן ומכאב, מחייב מערך שירות הוגן ומותאם, הנשען על עיקרון אחד; שליחות לאומית חייבת להיות משותפת. אחרת היא מאבדת את עוצמתה והופכת למקור מחלוקת שפוגע ברקמה הישראלית.
ההיסטוריה מלמדת שמדינות קורסות לא בגלל אויב מבחוץ – אלא כתוצאה משחיקה מבפנים; התפוררות אמון, ירידה במוטיבציה לשירות, ציניות ציבורית והעדר תחושת משמעות משותפת. כאשר הלכידות הערכית מתערערת, גם המערכות החזקות מאבדות יכולת פעולה. לכן, ללא תמיכה מתמשכת במשפחות – אלו שנושאות את יסודות הלכידות הזו – שחיקת הערכים איננה תרחיש קיצון, היא תוצאה כמעט ודאית.
המשפחות מכירות את המלחמה לא ככותרת בעיתון, אלא כמציאות חיים. הן מישירות מבט אליה בכל יום מחדש וצריכות לבחור לקום. הן משמשות גשר חי בין דור המגנים לדור הבא, מצביעות עבורנו על נקודת השבר, ושם מוטלת עלינו האחריות להציב מולן נקודות כוח ולחזק אותן לפחות כפי שהן מחזקות את המדינה כולה.
כשמדינה משקיעה במשפחות השכולות, היא אינה מבצעת מחווה חברתית; היא בונה מנגנון המשכיות לאומי. במודיעין - ההשקעה היא ביכולת לראות קדימה; בתעשייה הביטחונית – ביכולת להגיב מהר; בכלכלה – ביציבות. במשפחות השכולות - טמון הדלק הערכי שמאפשר לחברה להמשיך להילחם על קיומה. זוהי השקעה שמחזירה את עצמה לא רק במונחי מוסר, אלא במונחי עתיד.
העליונות הערכית היא לא מותרות. היא חלק בלתי נפרד מהדוקטרינה הביטחונית ומרכיב יסוד בחוסן הלאומי. המשפחות השכולות הן התשתית הערכית עליה נשען קיומה של מדינת ישראל. ההשקעה בהן היא השקעה אסטרטגית ארוכת טווח בלב המנגנון שמאפשר למדינה להמשיך לעמוד מול כל אתגר.
בעתיד, המאבק לא יהיה רק על גבולות פיזיים – אלא על גבולות של משמעות. הוא ייקבע לא רק בשדה הקרב או בטכנולוגיה, אלא ביכולתנו לשמר את ההון הערכי. מי שמבין ביטחון לאומי יודע: יש משאבים שאפשר למדוד, ויש שאסור לאבד. המשפחות השכולות שייכות לקטגוריה השנייה – נכס אסטרטגי שהמדינה חייבת להגן עליו.
התורה מציבה חובה מוסרית להגן על האלמנה והיתום - לא כמעשה חסד, אלא כעמוד תווך של זהותנו. היא אינה קוראת לרחם - אלא מציבה אתגר של צדק; צדק שמביט היישר אל המקומות שבהם החיים סדקו לב. בספר דברים נאמר: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה". כאשר לאדם נשמטת ההגנה הטבעית של משפחה – השמיים עצמם נעשים לו למשען.
יוסי כהןצילום: רמי זרנגרבברית העדינה הזו בין האל לבין היתום והאלמנה טמונה אמת גדולה על דמותה של חברה. חברה המבקשת צדק אמיתי – נמדדת ביחסה למי שאיבדו את משענתם. ומתוך הציווי הזה נגזרת אחריות ומחויבות חברתית עמוקה להיות למשפחות כחומה בצורה: לא רק שלא לפגוע – אלא להגן; לא רק לנחם – אלא להרים; לא רק לתת – אלא להיות כתף; לעמוד לצידן תמיד – גם כשהעולם נוטה לשכוח. שם נבחנים לא רק אנושיותנו – אלא גם כוחנו; הכוח ליצור מחדש איזונים של חברה מתוקנת, שהופכים אותנו לא רק לצבא מהחזקים בעולם – אלא לעם הקשור בברית עולם.
חרף החורבן, האובדן והמחלוקות, יש לנו שכפ"ץ ערכי – חסין מכל אלה. ההגנה שלנו על המשפחות היא האור שנשאר דולק עבורן. בחג החנוכה הזה, ניכר יותר מתמיד: בזכות המשפחות הללו מאיר כאן אור מתמשך, שמחזיק מדינה שלמה ונותן לה את הכח להמשיך לעמוד זקופה.
הכותב הינו ראש המוסד לשעבר, נשיא אגודת הידידים של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל
פורסם לראשונה: 00:00, 14.12.25
