בשנה שעברה עמדו אבי ומירב נדיב בתוך השלד השרוף של ביתם במטולה, והדליקו נרות בחנוכייה ששרדה את ירי טילי הנ"ט של חיזבאללה שהחריב את ביתם. בחג החנוכה השנה אומנם הבית עוד לא מוכן, אבל כבר אפשר לראות את סוף השיפוצים.
הקירות החדשים מדיפים ריח של צבע טרי, הריצוף כמעט הושלם ועכשיו הם מחכים להשלמת הבנייה והריהוט. "אומרים שהמלחמה הסתיימה ואפשר לחזור הביתה, אבל לנו ולעוד רבים אין עדיין בית לחזור אליו", אמר אבי. על אף שהפסקת האש נכנסה לתוקף לפני שנה, התחושה האישית שלו קשה. "אני מרגיש שאני עדיין במלחמה. אנחנו שקופים. אנשים במרכז שומעים בחדשות ש'חוזרים לשגרה', אבל הם לא מבינים שאנחנו עדיין פליטים בתוך המדינה שלנו".
"אנחנו חיים רגל פה, רגל שם", תיארה מירב. "כל יום עולים למטולה לראות את ההתקדמות, ויורדים חזרה לעמק. זה לא להיות פה ולא להיות שם".
אתגרי השיקום והבנייה מחדש של בית חלומותיהם מורכבים ומתישים. בני הזוג מלאים שבחים לאנשי מס רכוש שמלווים אותם, אך מתוסכלים מהפיצוי הנמוך שהמדינה נותנת למי שאיבדו את ביתם. "זו בדיחה", אמר אבי בכעס. "הגדירו את התכולה כ'טוטאל לוס' ונתנו סביב 110 אלף שקל - מקסימום הסכום שמאפשר החוק. רק ארונות קיר לבית כזה עולים לי 60 אלף שקל בהצעת מחיר הכי בסיסית. מה נשאר למוצרי חשמל? לסלון? למיטות?". הוא הצביע על החדרים הריקים: "היו לנו פה דברים מעץ מלא, איכותיים, של שנים. אי-אפשר לקנות את זה בכסף הזה. הם מצפים שנלך ונקנה ארונות מפלסטיק? זה לא יקרה".
מעבר לכסף, ישנו גם הפחד הקיומי שמלווה את ההחלטה לשפץ ולהשקיע בבית שנמצא מטרים ספורים מהגבול, ושכבר נפגע יותר מפעם אחת מאש חיזבאללה. "אתמול הבית ממש רעד", סיפרה מירב. "היו פיצוצים חזקים, והמחשבות ישר רצות. זה מלחיץ, זה מפחיד, בטח שהרעשים האלה לא מעודדים".
"כל שקל שאני שם פה - רועד לי הפופיק", שיתף אבי. "אני עומד פה עם הקבלנים, המטוסים של צה"ל חגים מעל והבית רועד מהבומים של תקיפות צה"ל בלבנון. ואני שואל את עצמי: מי מבטיח לי שחיזבאללה לא יורה לפה שוב מחר בבוקר? למה שאני אשקיע במטבח חדש אם הכול יכול ללכת שוב?".
ובכל זאת, הם בונים ואפילו משדרגים. בתוך הפחד וחוסר הוודאות, דווקא מירב הייתה זו שהתעקשה לא לוותר על החלומות. "הייתה לנו התלבטות על השיש למדרגות", נזכר אבי בחיוך קטן. "יכולנו לקחת משהו פשוט ב-400 שקל למטר, אבל מירב רצתה את המיוחד, שעולה 800 שקל. התווכחנו, חששנו, אבל בסוף החלטתי לעזוב את הקול הזה של הפחד ואמרתי לה: 'הולכים על זה'. אבל לא נוכל להתמודד עם מציאות כזאת שוב, אנחנו כבר לא צעירים".
זה אולי נשמע כמו פרט שולי של שיפוצים, אבל במטולה של 2025 בחירה בשיש יקר היא אמירה שהם כאן כדי להישאר. "בסך הכול התהליך מתיש, אבל רואים את האור בקצה המנהרה", סיכמה מירב באופטימיות זהירה. "אנחנו כבר רואים בית".
היעד של משפחת נדיב ברור ונעוץ בלוח השנה. "עוד חודשיים בערך נסיים", הבטיח אבי. "בפסח, כל הילדים והנכדים כבר יודעים - עושים סדר במטולה". מירב הוסיפה: "הבנות מתכננות את זה עוד משנה שעברה. הן כבר הודיעו לצד השני: 'בשנה הבאה אנחנו במטולה'. ובעזרת השם נהיה כולנו פה, בשקט ובשלווה".
