בית המשפט העליון, בהרכב מגוון של שבעה שופטים - ובהם גם שופטים המזוהים כשמרנים - דחה פה אחד את מהלך פיטורי היועצת המשפטית לממשלה. בצדק: ניסיון לעקוף או לרוקן מתוכן את המנגנון הקיים לסיום כהונת יועץ משפטי אינו יכול לעמוד. לא משום שבית המשפט "מגן" על היועצת כפרסונה, אלא משום שהוא מגן על העיקרון שלפיו פגיעה בשומרי סף - ובפרט בתובע הכללי - מחייבת פרוצדורה מאוזנת, שקופה ונטולת ניגודי עניינים.
הגיוני שממשלה תוכל ליזום סיום כהונה של בעל תפקיד בכיר שהיא חווה כמי שאינה מסוגלת לעבוד עימו, או כמי שמערים קשיים שיטתיים על קידום מדיניותה. עם זאת, פיטוריו של שומר סף - קל וחומר כשמדובר בתובע הכללי ובמי שמופקד בפועל על ניהול הליכים פליליים נגד ראש הממשלה - אינם יכולים להיעשות במהלך פוליטי חד-צדדי. בדיוק לשם כך נקבעה בהחלטות הממשלה פרוצדורה מיוחדת, הכוללת ועדה שבה יש ייצוג משמעותי גם לממשלה ולשר המשפטים, גם לכנסת, וגם לרכיבים משפטיים ושיפוטיים עצמאיים. הבעיה אינה בעצם קיומה של פרוצדורה כזו, אלא בניסיון לרוקן אותה מתוכן. כאשר הממשלה מתחילה לפעול לפי הכללים, אך ברגע שאינה מצליחה להשיג את התוצאה הרצויה לה מחליפה אותם - היא מסכלת את הרציונל של המנגנון. ועדה אינה אמורה להיות כלי לאישור מראש של רצון הממשלה, אלא מסגרת שמחייבת אותה להתמודד עם שיקולים מקצועיים ונורמטיביים גם כשהם אינם נוחים לה. חיפוש אחר נציגים "מתאימים" או שינוי כללי המשחק תוך כדי תנועה אינם הסדרה, אלא ביטול בפועל של רעיון שומרי הסף.
הוויכוח על הסדרת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה - ובכלל זה שאלת פיצול הסמכויות בין ייעוץ, תביעה וייצוג - הוא ויכוח מורכב, רציני ובוודאי שאינו פסול כשלעצמו. שורה של משפטנים ואנשי ציבור בכירים תמכו לאורך השנים במודלים שונים של פיצול. יש היגיון אינטואיטיבי בטענה שקשה להיוועץ במי שעשוי להיות גם הסוהר שלך, ומנקודת מבט ליברלית רחבה יותר ריכוז כוח כה משמעותי בידי גורם אחד מעורר אי-נחת עקרונית. מנגד, הפרדת התביעה מן הייעוץ עלולה לפגוע בתיאום החיוני בין זרועות אכיפת החוק, והניסיון מלמד כי לעיתים דווקא היועצים המשפטיים בלמו יוזמות תביעה אגרסיביות מדי נגד אנשי ציבור. כך או כך, נקודה אחת כמעט מוסכמת: הגיע הזמן להסדיר בחקיקה את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה - ובכלל זה את דרך מינויו וסיום כהונתו, ואת תוקפן המחייב של חוות דעתו. כיום התפקיד נשען על פסיקה, על דוחות אגרנט ושמגר ועל החלטות ממשלה. חלק מן הכללים הפסיקתיים, ובראשם המחייבות הגורפת של חוות הדעת, אכן דורשים עידון. ראוי לקבוע מנגנון מסודר שבו הממשלה במליאתה רשאית לדחות את עמדת היועץ, בכפוף לכך שיוכל, במקרה כזה, לעתור לבג"ץ ולהציג את עמדתו המקצועית. במקביל, יש להסדיר באופן ברור ושקוף את האפשרות לקבל ייצוג עצמאי, או לאפשר לשר להביא את עמדתו לבית המשפט כאשר מתעוררת מחלוקת בינו לבין היועץ.
אלא שהצעת החוק שמקדם כעת ח"כ רוטמן אינה תיקון אחראי, אלא מהפכה מסוכנת. היא כוללת פיצול לא לשניים, אלא לשלושה גופים נפרדים לחלוטין, ומעניקה לממשלה שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל במינויים ובפיטורין. לפי ההצעה, היועץ המשפטי אינו מייעץ מיוזמתו אלא רק אם נשאל; ואם אינו נשאל - אין כל גורם שמתריע על פעולה בלתי חוקית או בלתי סבירה. גם התובע הכללי ומייצג המדינה בערכאות ממונים במנגנון פוליטי, בסמכויות רחבות וללא חומות סיניות מספקות. מנגנוני הבלימה הפנימיים נעלמים כמעט לחלוטין.
יתרה מזו, הפיצול אמור להיכנס לתוקף מיידית. המשמעות המעשית היא ניגוד עניינים חריף מול משפט נתניהו, ותחושה ברורה שהחקיקה אינה נועדה לייצר רפורמה מערכתית אלא מהלך נקודתי הנוגע למצבו המשפטי של ראש הממשלה. אם היה רצון לפעול בניקיון כפיים, התחולה הייתה נדחית לממשלה וליועצת הבאות.
ברור שהצעה כזו תיפסל כמעט מיידית בבג"ץ, גם בהרכב השופטים השמרני ביותר. באופן ציני, הממשלה משרתת בכך דווקא את מי שחוששים מכל שינוי ורוצים סטגנציה מוחלטת, ופוגעת באלה המבקשים לקדם תיקונים ראויים ומדודים במערכת המשפט. מי שמבקש באמת לתקן – צריך להשביח את הכרם, לא להטריל את השומרת.
פרופ' שחר ליפשיץ עומד בראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר אילן
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.25
