החלטת בג"ץ לפסול את פיטורי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה לא הפתיעה איש. היא הייתה צפויה כמו זעקותיה של ח"כ טלי גוטליב מרגע שהיא רואה את השופטים נכנסים לאולם. ראשית, כי הממשלה עשתה הכל - אבל הכל - כדי שהחלטתה תיפסל.
הממשלה נמנעה במתכוון לצעוד בדרך המוכרת שהוצעה לה גם בעמודים אלה: לכנס את הוועדה הישנה שמינתה את היועמ"שית גם אם יהיו בה אנשים שיתנגדו לעמדתה, לתת לה לדון ולהכריע ואז בהנחה שהיא תמליץ נגד פיטורי היועמ"שית - לדחות את ההמלצה ולקבל החלטת פיטורים תחתיה. במקרה כזה יכלה הממשלה לטעון ש"מדובר בסטייה נקודתית, חד-פעמית ובעיקר מצומצמת ביותר ממנגנון המינוי נוכח נסיבות שלא נבעו מהתנהלות הממשלה, אשר מצידה ניסתה לפעול ככל הניתן על פי המתווה שהומלץ על ידי ועדת שמגר". אבל השר לוין סירב והתעקש לבטל את הדרך הקודמת ולכבוש דרך חדשה שתהיה קבועה מכאן ולהבא.
שנית, הממשלה סירבה להשתתף בדיונים כל עוד היועמ"שית מיוצגת על ידי המדינה והממשלה היא זו שנדרשת לקחת ייצוג פרטי. לשיטתה, פרקליטות המדינה צריכה לייצג את הממשלה ולא את היועצת, שיש לה אינטרס אישי מובהק ולכן עליה להיעזר בעורך דין פרטי. הסירוב בא לידי ביטוי בהתעלמות חוזרת ונשנית מפניות השופטים לשנות את ההליך ולהעביר תגובות ובאופן בוטה באי-התייצבות לדיון בבית המשפט.
שלישית, המחנאות הבינארית שמאפיינת את השיח הציבורי והפוליטי חדרה זה מכבר למרבה הצער לאולמות העליון ורידדה גם את המקצוענות השיפוטית (שמטבעה מורכבת). בימי קטנות אלה נדרשת סיבה חזקה מאוד על מנת שהשופטים ובמיוחד הנשיא עמית לא יתייצבו לצד היועמ"שית נגד האויב המשותף שמבקש להדיח את שניהם, בבחינת "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה", באופן מטפורי כמובן.
ההפתעה - פה אחד
מה שכן הפתיע זה שהנשיא עמית הצליח לייצר החלטה פה אחד של כל שופטי ההרכב, לרבות השמרנים שבהם. מה שהיה טריוויאלי בימי הנשיאים הגדולים של העליון - אולשן, שמגר וברק - שידעו להלך היטב עם עמיתיהם, אינו כזה בימי עמית שדורסנותו הבוטה לא אהודה על חלקם. למרות זאת, הוא הצליח לעשות זאת ועוד בפסק דין אנטי-שמרני מובהק. העובדה שסולברג, מינץ, שטיין וכנפי-שטייניץ הסכימו לבטל החלטת ממשלה רק כי "לא הוצגו בפנינו טעמים המצדיקים סטייה מהחלטת הממשלה הקודמת" - מפתיעה מאוד. למעשה הם הצטרפו לקביעה שאסור לממשלה לשנות החלטה קודמת בלי הנמקה שתשכנע שההחלטה החדשה טובה יותר. זאת אף שהחוק קובע מפורשת ש"הממשלה רשאית לקבוע את הדרכים והתנאים למינויו של היועץ המשפטי לממשלה", ולמרות שהכלל הפרשני הבסיסי שלנו הוא ש"המוקדם נסוג בפני המאוחר".
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי הצטרפותם המפתיעה של השופטים השמרנים ללא שום הסתייגות לקביעה ש"לא הוצג כל טעם המניח את הדעת לבחירה דווקא בחלופה של היוועצות בוועדת שרים על פני אפשרויות אחרות" (האם מעתה כל החלטת ממשלה תחייב האקתון רעיונות?), או לנימוק המגוחך שההחלטה נתקבלה בלי ש"נתבקשה לגביה חוות דעת הייעוץ המשפטי לממשלה" (יש למישהו ספק מה היו מסקנותיה?), ניתנת להסבר רק על רקע שבירת הכלים המוחלטת של השר לוין. הוא אפילו לא הותיר להם ברירה אלא לצופף שורות בהגנה על המבצר.
למעט זאת, ההחלטה לא הפתיעה בדבר. ולמרות שלא לכך התכוון משורר המשפט כשפיאר את עקרון הוודאות המשפטית, יש בכך גם מעט נחמה: בסופו של דבר, שלטון החוק משמעו חיים המנוהלים על ידי כללים ידועים מראש ולא על פי הפתעות בדיעבד.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.25
