רגע אחרי שהדמעות ייבשו על הטבח בסידני, נחזור לשגרה. לעומס החיים, ללוח הזמנים החונק בעבודה, לפקקים, למפגשי חברים, לחופשה יקרה מדי, לבריחות של אושר עם הילדים בסלון המבולגן. כמו אחרי כל טרגדיה, זה יהיה מעט יותר קשה מהפעם שעברה, אבל זה יקרה. הישראליות היומיומית תשתלט עלינו. המציאות פשוט לא מאפשרת אחרת. ברקע כמובן נזכור שהאנטישמיות קיימת. שהיא בעלייה מתמדת. שזה לא קשור בהכרח לפעולות של ישראל, אלא לקיומנו כיהודים. ושזה יקרה שוב. כי מיקום הפיגוע הבא הוא רק עניין של אימאם מקומי שיסית יותר מדי, של מטורף אקראי, או של הכוונה איראנית. בלי שנשים לב, טבח חנוכה ייהפך לעוד דוגמה שנעלה כדי להמחיש שהשנאה כלפי יהודים הורגת.
והאמת היא שזו תהיה טרגדיה בפני עצמה. כי אם מה שניקח מהאסון הזה הוא רק העובדה שאיננו פופולריים ושאויבינו צמאי דם – משהו התפספס. זה לקח ברור מדי. ידוע מדי. 15 נפשות שנפרדו מהעולם בשל יהדותן מאירות לנו משהו עמוק יותר. זוהי קריאת השכמה להעריך מחדש את יחסינו עם יהדות התפוצות. אלו שתמיד נמצאים שם ברקע. שתומכים, שמתפללים, שתורמים, שמדברים אלינו במבטא מוזר, שלעיתים אוהבים אותנו יותר משנאהב את עצמנו. אלו שמערכת היחסים שלנו איתם לא כל כך מוגדרת, פשוט כי לא ממש הסבירו לנו מה מקומם בחיינו. הם הרי שם, לא פה. והתוצאה היא שעבור חלקנו הם תומכי ישראל בגולה, ועבור אחרים – "צ'ק מהלך" שמגיע ברגעי משבר וממלא חובה מוסרית. אבל כמה מאיתנו רואים בהם חלק אמיתי מהסיפור הציוני כאן? כמה סבורים שגם בלי זכות הצבעה, כדאי לשמוע את דעתם בסוגיות עם משמעות יהודית שתשפיע גם עליהם?
הקהילה היהודית באוסטרליה היא מקרה בוחן מעניין בהקשר הזה. מספר החיילים הבודדים שמגיע ממנה שווה ל-80 אלף חיילים בודדים מארה"ב, אם משווים את גודל הקהילות. בשנה הראשונה למלחמה חבריה תרמו כ-100 מיליון דולר אמריקאי ליוזמות שונות בישראל. בסקר שנערך זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, מעל 90 אחוז מחבריה הביעו תמיכה בלתי מסויגת בפעולות צה"ל. מספר דומה הצהיר שכשישראל בסיכון – הם עצמם חשים בסיכון אישי. ועינינו הרואות, אלו לא רק תחושות. אבל האם כל אלה מקנים להם זכות להבעת עמדה על החלטות שמתקבלות פה? האם ישראל היא, במובן מסוים, גם שלהם?
מעל יובל וחצי מקום המדינה, הגיע הזמן שנבין שזכות שיבה אינה הזכות היחידה של יהודים על ישראל. הקשר שלהם חזק מזה. החובה שלנו רחבה מכך
חוק השבות מעניק לכל יהודי את הזכות להתאזרח ולעלות ארצה. זוהי אחת המשמעויות של היותנו מדינה יהודית. אבל מעל יובל וחצי מקום המדינה, הגיע הזמן שנבין שזכות שיבה אינה הזכות היחידה של יהודים על ישראל. הקשר שלהם חזק מזה. החובה שלנו רחבה מכך. ואם יש משהו שגל האנטישמיות בשנתיים האחרונות מלמד אותנו הוא שהגורל שלנו משותף. ומהסיבה הזאת, סוגיית העמיות היהודית לא נופלת בחשיבותה מסוגיות הרות גורל אחרות שנידונות כאן מתחילת המלחמה. מעל שנתיים מהיום ששינה את חיינו, הגיעה העת שישראל, מוסדותיה וההנהגה היהודית העולמית יתכנסו לגיבוש חזון עבור העם היהודי לדורות הבאים. כזה שיגדיר מחדש את מערכת היחסים בין יהדות התפוצות לקהילה היהודית הגדולה מכולן – זו הישראלית. הוא לא יכלול זכות השפעה על הכנסת, אבל ייתן סימנים בחובה ההדדית שלנו, וייתן לה ביטוי פרקטי במערכות החינוך, באבטחה, בשגרה היומיומית. לא רק בזמני משבר. הטבח בחוף בונדיי הוא תזכורת גם לזה.
