הם נתנו לממשלה ולהנהגת העיר ארכה של שנה מאז הוכרזה הפסקת האש, וקיוו שהדברים יסתדרו. כעת, כשהם לא מצליחים לראות את ההבטחות שהורעפו עליהם מתממשות, ונפרדים מעוד ועוד תושבים שעוזבים ב"גל השני" של נטישת הספינה הטובעת, יצאו מאות מתושבי קריית שמונה להפגנה.
הם התייצבו לפנות בוקר (שלישי) בכניסה לעיר והשמיעו זעקה עד ירושלים, כדי להעיר את הממשלה - שנדרשת "להיכנס לאירוע" ולהציל את חבל הארץ מוכה האסון. בזמן ההפגנה המשטרה עדכנה כי כביש 90 בכניסה לעיר נחסם בשני הכיוונים, ומפגינים אף הבעירו צמיגים באש. המארגנים סירבו לאפשר לראש העיר וחברי המועצה להשתתף, והבטיחו כי לא יעצרו אחרי הפגנה אחת - עד שיקבלו את מבוקשם.
תומר, תושב העיר, סיפר כי "הגיעו מים עד נפש. נמאס שאנחנו סוג ז'. כולם שכחו מה העיר האומללה הזו עברה, כמה ספגנו אש וטילים, ועכשיו מבקשים מאיתנו ארנונה ומסים כרגיל. הם צריכים להבין שאם לא יהיו הטבות תושבים לא יחזרו. 8,000 כבר עזבו וזה פוגע במסחר. זה פוגע באוכלוסייה. אפילו קבוצת הכדורגל לא פה".
תושב אחר, דודו, אמר: "העיר נראית כמו בית קברות. לצערי משש בערב אין איש ברחובות. רשתות סוגרות ועסקים קורסים. לכל זה אפשר להוסיף את הדיבורים ההולכים וחוזרים על מלחמה אוטוטו, וכולם בלחץ מטורף עם אצבע על הדופק ששוב משהו רע עומד לקרות. אנחנו שומעים כל היום מסוקים ובומים ומדברים על זה בכל רגע. כולם בציפייה. הלחץ גדול מאוד".
ורד תושבת העיר תיארה כי "אנחנו חיים פה בחוסר ודאות. כולם חוששים ששוב הולך להיות פינוי, ואף אחד לא יודע כמה זמן המערכה המדוברת הבאה תהיה. אין לנו כוחות נפשיים למצב הזה".
אתמול נערכו מנהיגי המחאה העממית, בעלי עסקים ותושבים ותיקים ששבו לעיר אחרי הפינוי, ודרבנו את חבריהם לצאת מעמדת המתלוננים ולהפגין למען עתיד העיר, שכעשרת אלפים מתוך 26 אלף תושביה ערב אוקטובר 2023 לא שבו אליה. אחד מכל שלושה תושבים שחיו בה לא חזר. "חיכינו בשקט ובסבלנות יותר משנה מאז החלה הפסקת האש, ושבענו מהבטחות - אנחנו דורשים לראות בשורות שייתנו לנו תקווה לחיים פה", אומרת שירן אוחיון (38), אם לשני ילדים וממובילות מאבק התושבים. היא מציגה עצמה כנציגת המשפחות הצעירות, דור העתיד של העיר שמחזיק אותה בשיניים ומסרב לוותר, אבל מציב תנאים ברורים לשיקומה ולצמיחתה.
עיר בדממה
שעת צהריים אתמול בקריית שמונה, ובמרכז העיר שורר שקט צורם. כשמסתובבים במרכזים המסחריים של העיר, בין החנויות שחלקן סגורות וחלקן פתוחות תוך עקשנות הרואית, מבינים שהמלחמה כאן היא כבר מזמן לא נגד חיזבאללה. היא מלחמה על היכולת להתקיים ולהחזיק את העיר. עיר שרק כמחצית מבתי העסק בה חזרו לפעילות מלאה, ונדרשים לשלם מיסים גם כשהפדיון היומי הוא אפילו לא חצי מזה שהיה טרום המלחמה.
בפתח חנות הממתקים הצבעונית "המארז של רז" יושבת הילה רז, ומביטה בשקט על שכניה מבתי העסק הסמוכים שמשוועים ללקוחות וממתינים בשעמום. הממתקים מחכים בחלון הראווה ובמדפים העמוסים לילדים עם עיניים בורקות ובכיסיהם דמי החנוכה שקיבלו מההורים, אלא שהחנות ריקה מאדם. שלשום, כשפתחה הילה את החנות בתשע בבוקר וסגרה אותה בחמש בערב, הפדיון היומי היה 280 שקל. ביום חמישי האחרון היא אפילו לא טרחה לפתוח. "אין טעם", היא אומרת, "אין כמעט ילדים בעיר, אין אפילו את הקטע של עומס בקניות לשבת או בימי שוק. זה נגמר".
הילה היא לא הסיפור המלא. הסיפור הוא בעלה, בעז. היא מספרת שהוא בדיוק עושה את דרכו למשרדי הנהלת רשות המיסים בבני ברק, כשבכיסיו אזיקים. לאחר חודשים ארוכים שבהם לדבריו לא קיבל מענה לתביעות הפיצויים שהגיש למס הכנסה על ההפסדים מחודשי המלחמה הארוכים, החליט בועז לעשות מעשה של ייאוש ולכבול עצמו באזיקים למשרדי רשויות המיסים, עד שיהיה מי שמוכן להקשיב לו.
"אני לא הייתי בעד", מודה הילה, וניכר שקשה לה. "אמרתי לו, 'אני לא מסוגלת להתמודד עם זה', אבל הוא הסביר לי שאחרת אין לו עם מי לדבר. הוא לא מסוגל יותר לדבר עם מחשב, וזקוק למישהו אנושי שיעזור לו לפתור את המחלוקות והפערים סביב תביעת הפיצויים. אני מרגישה שזרקו אותנו. פשוט החזירו אותנו לעיר הרוסה וזרקו אותנו להסתדר בלי המדינה".
מרשות המיסים נמסר בתגובה כי "מר בעז רז קיבל במהלך המלחמה עשר מקדמות, המגיעות למחצית מסכום התביעה הסופית שהגיש ביוני האחרון. מאז הגשת התביעה סירב לצרף מסמכים התומכים בטענותיו על אף בקשות חוזרות ונשנות. רק בימים האחרונים שלח מייצגו חלק מהמסמכים, והם נמצאים כעת בבדיקה". נציגי רשות המיסים נעתרו לפנייתנו ותיאמו פגישה עם בעז, שבה ינסו לסייע לו בהשלמת המסמכים הנדרשים.
הבוקר, הזעקה של בעז והילה הופכת לנחלת הכלל. תושבי העיר מתכננים לחסום כבישים ולהבעיר צמיגים. הם לא מבקשים נדבות, ולא מחפשים רחמים. הם דורשים שהמדינה תסתכל להם בלבן של העיניים ותיתן תשובות.
"בקושי אפשר להתקיים"
מוריאל פרץ (33) הוא לא הטיפוס שצפוי היה להגיע למחאה נגד הממשלה. הוא מצביע ימין, אוהד נתניהו, שחזר מארה"ב שבוע לפני 7 באוקטובר כי הלב משך אותו הביתה וביקש להקים עסק בעיר ילדותו. אחרי תקופה ארוכה כמפונה במרכז הארץ, הוא חזר אל העיר והקים ביוני האחרון חנות של רשת "החמנייה" לממכר תבלינים ופיצוחים. הוא מספר כי השקיע את כל הונו מתוך אמונה שהעיר משתקמת, ואז חטף את המציאות בפנים.
"רק בשבועות האחרונים פיטרתי עובד, צמצמתי הכול. איכות החיים שלי נפגעה ברמה הכי גבוהה שיש. אני שומע על עוד ועוד תושבים שמתייאשים והחליטו לעזוב ולשוב לערים שאליהן פונו. אי-אפשר שכל הזמן יהיה פה 'ממוצע הנכות' של מדינת ישראל", הוא אומר. "האנשים פה בקושי מתקיימים, בקושי סוגרים חודש. כדי שאנשים יבואו למקום מבודד כזה, צריך משהו אטרקטיבי. צריך פארק היי-טק גדול ומושקע, צריך למשוך לפה איכות. זה כמו בעבודה - אם לא תדרוש העלאה בשכר, הבוס לא ייתן לך סתם ככה. אז אנחנו דורשים מהממשלה שתתחיל לספור אותנו".
בזמן שיש מי שמספידים את העיר ומתמקדים בסיפור חורבנה, מובילי מחאת התושבים שמייצגת את הדור הצעיר, שנולד בעיר ורוצה לראות את עתידו בה, מציבים דרישות ופתרונות שישנו את המציאות ויביאו לדעתם שגשוג. "אנחנו אומרים לממשלה ש'כמו ששיקמתם את הדרום, שיש בו הגירה חיובית, גם פה זה חייב לקרות", מסבירה שירן אוחיון. "לא יכול להיות שאחרי המלחמה בכל יישובי הדרום יש פריחה וצמיחה כזאת, ואצלנו הנטישה הולכת ומתגברת. אבל זה לא יקרה מעוד עבודות כפיים ושכר מינימום. יש פה דור משכיל, דור מלומד, שלא מוכן יותר לעבוד במפעלים של פעם. מגיע לנו את אותם זכויות ותנאים כמו תושבי המרכז".
הפתרון של אוחיון חד וברור: פטור מלא ממע"מ וארנונה לעסקים, למפעלים ולתושבים, ולא כהוראת שעה חולפת. השבוע היא ראתה מעט אור, עם החלטת הממשלה להעניק סבסוד משמעותי בתשלומי המעונות לזוגות הצעירים ביישובי קו העימות למשך חמש שנים. "אנחנו צריכים שייעשו צעדים שיביאו לפה אוכלוסייה חזקה, שתוביל איתנו את הפריחה שמגיעה לעיר הזאת ולאזור. אני מצפה ששר האוצר והממשלה כולה, כולם יגיעו לכאן לפגוש באמת את המצוקה של התושבים, שיכניסו את הידיים שלהם עמוק לכיס ויבינו כי מה שלא ייעשה עכשיו, לא ניתן יהיה יותר לתקן".
האזהרה שלה מהדהדת: "אם לא יהיה שינוי עומק, ביולי הקרוב יהיה פה עוד גל עזיבה ענק. ואז המקום הזה יהיה בית הקברות הכי גדול במדינת ישראל. זה יהיה רק גבול לבנון, לא יהיה פה שום דבר אחר".
המאבק הפוליטי
למשבר הגדול בעיר מצטרפים היחסים העכורים, בלשון המעטה, בין ראש העיר אביחי שטרן לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. הבכירים בליכוד בירושלים מחויבים לנציג של נתניהו בעיר, אלי זפרני, מי שעומד בראשות האופוזיציה המקומית, והתושבים מרגישים שהם בני ערובה במשחק פוליטי ציני. נטע אוחיון (29), צעיר מקומי שעובד בעסק ותיק בעיר לקעקועים ופירסינג, מנתח את המציאות: "יש פה ואקום שלטוני", הוא אומר. "בגלל שלראש העיר שלנו אביחי שטרן אין דלת פתוחה בממשלה, אנחנו התושבים צריכים להגיע אליהם בעצמנו, ולכן אנחנו יוצאים להפגין". הוא גם לא חוסך ביקורת מהתנהלות העירייה, כמו יתר הרשויות שהיו אמורות להציג בפני התושבים את הצעדים שיצילו את עירם ולייצר תמונת עתיד ברורה.
יפה אזרן, הבעלים של חנות התכשיטים "אוצרות דוד" במרכז צבי שבלב העיר, לוקחת אותנו לשיעור היסטוריה. מבחינתה הפתרון כבר הומצא, צריך רק ליישם אותו מחדש. "במלחמת לבנון הראשונה, כשפרוספר אזרן היה ראש העיר, הוא הצליח להביא 25% הנחה במס הכנסה", היא נזכרת בעיניים בורקות. "זה מה שהביא לפה מפעלים, אנשי צבא, שוטרים. זה הביא אוכלוסייה חזקה שנשארה. היום? נותנים לנו 20% בקושי, וזה לא מספיק”. אזרן זועמת על הדיבורים על השקעות ענק של הממשלה ל"שיקום תשתיות" ו"מענים חינוכיים" וההבטחות שלא קוימו. מבחינתה, זה בלוף אחד גדול שנועד לטשטש את העובדה שהעסקים גוססים, ולמרחב לא תהיה תקומה בלי שינוי הכשלים המובנים באזור ספר, רחוק ממרכז החיים הישראלי ב"מדינת תל אביב".
אבל עבור חלק מהתושבים כאן, המחאה הזו אולי מגיעה מאוחר מדי. גבי אלפסי, בעל חנות "סגול" שפועלת בקניון "שמונה באמצע" כבר 16 שנה, הוא תמונת מראה כואבת למרקם החברתי של העיר. הוא כבר החליט: הוא סוגר את העסק ועוזב בעקבות ילדיו. "מי שנשאר פה הוא משוגע", אומר גבי בכאב של מי שאוהב את המקום, אבל לא יכול עוד. הוא הגיע לכאן כמורה צעיר אחרי מלחמת יום הכיפורים. את החנות שלו, בכניסה לקניון שעוד לא נפתח במלואו, ועדיין מצוי תחת שיפוצים מאז נפגע שלוש פעמים במהלך המלחמה, הוא פותח לפעמים, מגיע לכמה שעות וסוגר בייאוש. "זה לא עובד. אני עושה מכירת חיסול, וזהו. נגמר".
השתתפו בהכנת הכתבה: שמעון אלבז
פורסם לראשונה: 00:00, 16.12.25
