אמירתו של גדי איזנקוט על ממשלה בת 58 מנדטים זכתה לתשומת לב בעיקר מהזווית הערבית, כלומר ההישענות של האופוזיציה על גורמים אנטי-ציוניים – מחשבה מגונה באופן כללי ועל אחת כמה וכמה אחרי 7 באוקטובר. אבל מחשבה מגונה אחרת באה לידי ביטוי בדבריו של גדי איזנקוט וכנראה לא רק אצלו.
יש לשער שעל תוכנית כזו מובנית ומסודרת המציעה הקמת ממשלה של 58 מנדטים לבד, שתהיה ממשלת מעבר שכל תפקידה הוא לסלק את נתניהו ולערוך שוב בחירות – לא חשב איזנקוט לבדו. ככל הנראה הדברים עלו ודוברו במסגרת ישיבות שונות שניהלו ראשי האופוזיציה ביניהם על הדרך שעליהם לעשות כדי להגיע לשלטון לא בדרך המקובלת של ניצחון בקלפי והקמת ממשלה בת 61 מנדטים ויותר.
מאז הטבח והכמיהה שיש בקרב ציבור גדול לאחדות, נמנעו ראשי מחנה השמאל (למעט ליברמן) מלהצהיר על חרם על נתניהו והימין באופן ברור וחד-משמעי מחשש להיות מתויגים כמי שמתעקשים להחזיק את החברה הישראלית בימי טרום המלחמה
מעניין לראות שראשי האופוזיציה לא מאמינים בעצמם ובאפשרות שישיגו את תמיכת רוב העם. הם ככל הנראה צודקים בעניין הזה, אבל טועים במסקנה שאליה הם מגיעים בעקבות הניתוח הזה. מה שאיזנקוט חשף הוא שהטקטיקה של האופוזיציה, כדי להתגבר על המכשול הדמוקרטי, היא לדבוק בתוכנית שלא עבדה בעבר – חרם על נתניהו והימין.
אם אין חרם למה לא ממשלה רחבה?
הרי אם אין חרם, מדוע שאיזנקוט לא יעלה קודם את האפשרות של ממשלה רחבה, ממשלת אחדות ומדוע בכלל להעלות את הרעיון של ממשלת מיעוט כממשלת מעבר שמציעה רק עוד בחירות ואת הסתלקותו של נתניהו (שלא הלך בזמן ממשלת בנט-לפיד, אז למה שילך הפעם?) התשובה הפשוטה היא שהחרם כאמור בעינו, פשוט יש בעיה להצהיר על כך בריש גלי.
מאז הטבח והכמיהה שיש בקרב ציבור גדול לאחדות, נמנעו ראשי מחנה השמאל (למעט ליברמן) מלהצהיר על חרם על נתניהו והימין באופן ברור וחד-משמעי מחשש להיות מתויגים כמי שמתעקשים להחזיק את החברה הישראלית בימי טרום המלחמה.
כשיתחילו לצאת לאור באופן יותר ברור עם טקטיקת החרם יאמרו בוודאי ראשי האופוזיציה את מה שאמרו לאורך תקופת החרם הקודמת שלא נגמרה טוב עבורם: אנחנו לא מחרימים את הימין, אלא רק את נתניהו.
נוה דרומיצילום: איליה מלניקובהימין, שמרגיש שהשמאל לא רוצה ביקרו ומשתמש במוקדי הכוח שעוד נותרו לו כדי למשול במדינה, לא משתכנע כשאומרים לו שאם הוא רק יחליף מנהיג הכל יהיה בסדר. להפך, אם השמאל לא רוצה איש ציבור מסוים מהימין, זה כנראה אומר עליו משהו טוב. בימים שבהם היועמ”שית משתוללת, הפצ”רית לא נחקרת מספיק ויש תחושה של מסמוס באוויר – התחושה הזו מתחזקת. בניגוד לשמאל, אצל הימין לא הרבה מנהיגים התחלפו ומי שכן – עבר צד על דעת עצמו: אריאל שרון ונפתלי בנט למשל. אבל לאורך השנים, עוד מלפני הקמת המדינה, הימין דבק במנהיגים שבהם כן האמין. לעומת השמאל, שם המנהיגים שהוכתרו והזמן המהיר שבו קיבלו בעיטה הוא אסטרונומי. מעבר לעובדה שהאופי של המחנות שונה, הטענה ולפיה הימין לא מקובל כל עוד הוא בוחר מנהיג מסוים נתפסת אצל הימנים כהתנשאות – תכונה שהימנים אלרגיים אליה.
ואם כל זה לא משכנע את איזנקוט וחבריו לזנוח את החרם, היה מצופה שדבר אחר ישכנע אותם: כישלון החרם הקודם. אבל למה ללמוד מטעויות כשיותר קל לחזור עליהן?
