נייר.
בחנוכה 2023 ששת החטופים הצליחו להדליק נרות חג עם הכלום שהיה להם. עם כוסות מנייר.
לא ידענו מזה. באותם ימים של אסון התקשנו בעצמנו לשיר על הניסים ועל הנפלאות, ולמצוא מקום למילה חג. ובזמן שגיששנו אחרי אור בתוכנו, שישה חטופים בעזה אחזו בו. גם אם לרגע. גם אם בכוסות מנייר.
ייקח שנתיים, וכמו במנהרת זמן, בדרך לא דרך, בסבלנות של עם נצח, אור החג שלהם יזדחל לאיטו בעלטה, עד שימצא דרכו אלינו. כדי לומר משהו.
אמונה.
אני נזכר באור אחר. גם מחנוכה ההוא, 2023, מקיבוץ בארי. על אדן חלון בית שרוף, ביתם של מעיינה ונח הרשקוביץ ז"ל, עמדה חנוכייה מעוקמת, חרוכה, ששרדה את המוות והחורבן בבית ותועדה בין ההריסות על ידי הצלם גדי קבלו.
נר ראשון דלק בה. חלב טיפטף לאיטו. והאור הזעיר כמו נאבק בצלליות הטבח, באפלת העולם שנחתה על הקיבוץ. שם, מול הנר, תמיר, בנם של נח ומעיינה, החל לשיר את "אני מאמין" של טשרניחובסקי.
ערב חג קראו לרגע הזה. חג שבו מודים. מברכים. רק שמסביב בתים שרופים. ואין בהם חיים. והערב הופך קריר. וברקע רעמי עזה, נלחמים. ופתיל אור. ושירת אמונה באדם על חורבת בית שבו קרו הדברים הכי נוראיים.
בדמיוני.
שואל על אור וחושך.
הוא כותב חזרה: "אני זוכר שכשהיינו בבארי שאלת: אם הייתה לי הזדמנות לפגוש את המחבל שרצח את הוריי, מה הייתי עושה? השאלה הזו ליוותה אותי תקופה ארוכה.
"לרוב עלתה בי התמונה הבאה: מתקשרים אליי להודיע לי שהמחבל שרצח את הוריי נמצא בבית חולים כלשהו. בדמיוני אני הולך לשם. פרגוד חוצץ בינינו כך שאנחנו מוסתרים האחד מהשני. השיחות בינינו תמיד קצרות, השתיקות לעומתן כאלף שנים. איך אפשר בכלל לרצות לפגוש מישהו כמוהו? לפעמים אני רוצה לצעוק עליו, אבל הצער גובר שוב ושוב על הזעם. אני מבין שלפגוש בו משמע להתנגש בפצע שנוצר ולהכיר בחור שנפער בחזה של הוריי.
"במהלך השיחות הדמיוניות שלי עם הרוצח אנו משוחחים על הבדלי תפיסות העולם שלנו, לעיתים מתווכחים בלהט, ובנושאים מסוימים אף מוצאים הסכמה. פעם אפילו הלכנו יחד לבית הוריי והוא הראה לי מה קרה שם באותו יום. אבל כל השיחות מסתיימות בשאלה שעל אף תירוצים רבים, הוא לא מצליח לענות עליה באופן מלא וכן: למה עשית את מה שעשית, למה רצחת אותם?".
אור.
איכשהו יוצא שהאור שלנו תמיד צריך לנצח משהו. הוא לא יכול לדלוק וזהו. תמיד חייבת להיות איזושהי אפלה ברקע. בחג הזה זה הרצח באוסטרליה. ויש את המאבקים המרים בינינו, בחברה הישראלית.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןאני שואל את תמיר על זה. הוא כותב: "אני חושב שהשוני בינינו, הקצוות, הפכו למרכז, ואין אמצע שיאחוז את הקצוות. השוני בינינו הוא דבר טוב. בזכותו אנחנו מַפרים אחד את השני, נותנים מהאור שלנו לאחר ומקבלים מאורו. אבל כשהשוני נתפס רק כרע, אנו מנסים לכבות לאחר את הנר כדי שהאור שלנו יהיה הבלעדי".
אולי, אולי, זה מה שאור החג של ששת החטופים, אנשים שונים מקצוות ישראל שהיו שם אחד לחיי השני, מנסה לומר לנו. אולי בגלל זה התיעוד מהם התעכב. כדי להגיע ברגע הזה, וללמד על רוח האדם אבל גם על כוח האחדות. על הדרך למצוא אור בתוכנו, ויחד.
