לא ברור מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרה בבית הכנסת, אבל לפי האדיקות שהיא מפגינה בהעברת חוקים לעידוד הגבר ולהאדרת כוחו במרחב הציבורי, נראה שחברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן קצת נהנית לנעול אותנו בעזרת נשים ואז להעלים את המפתח. כי למה שרק היא תסבול כמו אז במרפסת, כשנותרה מודרת ונטושה בקומה ה-14 של מרכז הליכוד, בזמן שכולנו יכולות להצטרף אליה ולהמתין שאיזה גבר יעבור במקרה בסביבה ויגאל אותה מהמצוקה? גד"א לא מעוניינת בסולידריות נשית, היא מעדיפה להיות חברה בצבא האמת של סוכנות דיכוי, להביא למפלגה שלה קולות שנקנו תחת מעטה כבד של מניפולציה דתית, ולסחור ברעיונות ובמילים כאילו היו קצבת סעד מהממסד.
הן מתענגות על מנעמי הקואליציה, מרימות בצייתנות את היד הנכונה בהצבעה השבועית, יוצאות למתקפה על פי פקודה, מרכינות ראש בפני הריבון וכותבות לעצמן נאומים רוויי פאתוס על הישגיו של ראש ממשלתם הנצחי בנימין נתניהו, או כפי שהחפיצה השרה לשעבר לענייני גזוזטרות כבר ב-2019: "ביבי כפרה עליו חתיך". אין בתוכן ולו דוד ביטן אחת שתקום מול הבוס ותסביר לו כמו גברת שהיא לא תיקח חלק בשוד המגדרי המתועב שמתנהל כרגע מעל הראש שלנו; אין ולו יולי אדלשטיין אחת שתסרב להשתתף בעיגון חקיקתי שפוגע בזכויות נשים; ובטח לא איזו רבע דוד לוי שתסביר לו את הכוח הפוטנציאלי של המיעוט הגדול ביותר במדינה הזאת.
זאת מכונת הילודה שממשיכה להנפיק את המוצר שלה גם בכנסת - לא מזיז לה שאנחנו ב-2025 ושאפילו קים קרדשיאן כבר סיימה לימודי משפטים והבינה שקניה רק מפריע לה להתפתח. אבל זאת גם האבולוציה הפוליטית בישראל שגזרה על נשים להמשיך ולספק לא רק חיילים עבור צבא הגנה לישראל ולרווחת צבא השם, אלא גם רעיונות יהודיים שנאפו היטב, נקצצו עד דק, ובושלו בחום גבוה, עד שאיבדו את צורתם המקורית. עידית סילמן, מאי גולן, מירי רגב אורית סטרוק וגילה גמליאל אינן יותר מכיתת כוננות מאומנת של משטר אלפא, והתנהגותן הפמיניסטית מזכירה יותר סמינר של חוזרות בתשובה שגילו בתוכן את הניצוץ הזכרי.
התחרות ביניהן קשה והדרך אל סוף הקדנציה הולכת ומתקצרת - לא מפתיע שהן עומדות להשאיר מאחוריהן אדמה חרוכה של אפס מנכ"ליות וחמש שרות ב-33 משרדי ממשלה - ככה זה כשרוב הזמן שלך מוקדש למימוש אג'נדות של גברים. השרות לבית הקואליציה הנוכחית מגלמות את האבסורד של הייצוג הנשי – הן יושבות ליד שולחן מקבלי ההחלטות אך אינן מסוגלות לקבל שום החלטה עצמאית, הן אוחזות בשררה ובתקציבים אבל עושות בהם שימוש שמחזיר אותנו מאה שנים אחורה, וזה עוד לפני שהזכרנו את חברת הכנסת לימור סון הר-מלך שנחושה למנוע מנשים הנאות גופניות ומפיצה במשכן שמועות על סוד האהבה היהודי שיבטיח את עתידו של עם ישראל.
עידית סילמן, מאי גולן, מירי רגב אורית סטרוק וגילה גמליאל אינן יותר מכיתת כוננות מאומנת של משטר אלפא, והתנהגותן הפמיניסטית מזכירה יותר סמינר של חוזרות בתשובה שגילו בתוכן את הניצוץ הזכרי
אנחנו לא שם. נזרקנו אל מחוץ ללופ מהרגע שנשות הממשלה והקואליציה הסכימו לשבת עם מפלגות גבריות שמשאירות את הנשים שלהן בחוץ או סתם זורקות אותן למטבח לבשל להם מנה של "כל כבודה בת מלך פנימה" וקינוח בטעם "שלא עשני טיפשה", מהשנייה שבה רבנים סחופי הלכה הכתיבו את התנאים הקואליציוניים, מהדקה שבה מאי גולן הרגישה נוח לקפח נשים רק כי הן ערביות. אנחנו לא נוכחות בשוק ההון, לא יושבות בהנהלות הבכירות של הבנקים, לא מיוצגות בגופים רגולטוריים, ונמצאות מעט מדי – קצת פחות מ-30 אחוזים בדירקטוריונים.
ניאלץ להיות בטבלאות האלימות והרצח
וכל זמן שלא נהיה שם – במקום שבו מקבלים החלטות, ניאלץ להיות בטבלאות האלימות והרצח. זה מדד עגום של קורבנות: נחיתות מול בתי הדין הרבניים שהולכים ומתחזקים; היעלמות ממוקדי קבלת ההחלטות; התפיידות הדרגתית מהמרחב הכלכלי-מסחרי; וכעת חיזוק מכיוון מערכת החוק באדיבותה של חברת הכנסת דיסטל ועוזרותיה.
מרב בטיטוהרבנים של העדה החרדית לא יכלו לחלום על שותפות כל כך נאמנות כמו נשות הקואליציה, ומפלגת השלטון לא יכולה הייתה לאחל לעצמה חברות ממושמעות כמותן, אלא שהציבור הישראלי לא יכול להרשות לעצמו את הפריבילגיות הקואליציוניות שיש לנבחרי ולנבחרות ציבור.
הנשים שעסקו בשנתיים האחרונות בהגדרה מחדש של מיליטריזם ובתוכניות אכלוס יהודי של רצועת עזה, והקדישו שנה שלמה קודם לכן את מיטב זמנן לטובת פירוק הדמוקרטיה, איבדו את הזכות להשתתף גם במכירת החיסול של המרחב הציבורי. המלחמה הארוכה שהותירה נשים וילדים חסרי הגנה אולי הייתה הכר הפורה שלהן לשגשג ולגדול, אבל אנחנו ממש לא חייבות להמשיך ולדשן את הערוגה שלהן.
