התמונה הראשונה שעולה לי בהקשר של הבחירות הקרובות היא הראיון המפורסם של חבר בארי, אבידע בכר, שאיבד את אשתו, את בנו ואת רגלו ב-7 באוקטובר. אבידע בחר באמירה מטלטלת, שרבים מחברי הקיבוץ שלו לא היו חותמים עליה: "מזל שזה קרה אצלנו. מזל שזה קרה בבארי ולא בחוות גלעד או באיתמר (ביהודה ושומרון). כי אם זה היה קורה שם, היו אומרים 'מגיע להם'. אבל בגלל שזה קרה אצלנו, אז כולם מבינים שזה לא משנה. הם רוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים".
מה שמדהים בראיון הזה הוא כי השאיפה של אבידע לצדק חזקה יותר מהרצון לחיים. אדם שנלחם במשך שעות על חייו ואיבד את היקר מכל, מציין שהוא מברך על המחיר ששילם בשכול, יגון, נכות ומוות, כיוון ששיחרר אותו משקר שפילג ושיסע בינו לבין אחיו.
רובנו לא חיים ברמה של מחויבות מוחלטת ורדיקלית כזאת לאמת, אבל אחרי 7 באוקטובר גילינו שאנחנו מחויבים לטובת הכלל הישראלי הרבה יותר משהיינו מעיזים להודות. מאות אלפי מילואימניקים, ומיליוני ישראלים שעטפו אותם, סיכנו פרנסה, חיים ובריאות כדי להגן על אחים שהם מעולם לא פגשו - ושהעובדה כי הם הצביעו למחנות פוליטיים יריבים והחזיקו באמונות שנראו להם לפני הטבח מזיקות או מסוכנות לא עניינה אותם כלל.
1 צפייה בגלריה
עינת וילף, אמיר אביבי, שולמית אלוני וטומי לפיד
(צילומים: אלכס קולומויסקי, יריב כץ, צביקה טישלר)
התפכחנו, התבגרנו ולמדנו כי שיתוף פעולה בשם האינטרס הלאומי טבעי לנו הרבה יותר מהמחלוקת. לכן, למתבונן האובייקטיבי, העובדה שהמוסכמה והנתונים מצביעים על כך שהמציאות הפוליטית תיוותר כשהייתה - עם אותם גושים, מפלגות, דמויות ומחלוקות מלאכותיות - נראית כמו אנומליה מדהימה, שלא לומר מטורפת.
אמנם סקרי המנדטים בערוצים 12 ו-14 לא מסכימים לגבי מי יכהן כראש הממשלה ומי כיו"ר האופוזיציה, אך שניהם תמימי דעים שהדמויות, הריבים ואופי המחלוקות בטלנובלה הפוליטית הישראלית לא ישתנו אחרי הבחירות. על פי אותם סקרים בכל הערוצים והמדיות, הבחירות הקרובות יהיו משחק כיסאות מוזיקליים, לא אירוע שיבשר על לידתה של מנהיגות חדשה או קונצנזוס פוליטי חדש, התואמים את הרוח החדשה המנשבת בעם.
זה משונה. כיצד יהודי לאומי - אחרי ששילם מחיר כה כבד על שימור חירותו - יצביע בשוויון נפש לשחקנים פוליטיים שיצטרפו באופן אוטומטי לקואליציה יהודית שחלק מראשיה רוקדים לצלילי "נמות ולא נתגייס"? ולא רק רוקדים, אלא נלחמים ממש על מימוש עקרון אי-הנשיאה בנטל. האם השותפות במורשת של מצביעי הקואליציה היהודית אל מול ארון הקודש ביום כיפור שווה משהו, אם היא לא מצליחה לתרגם את עצמה לסולידריות ושותפות גורל בשדה הקרב במאבק על החיים עצמם, ועל עתיד הסיפור היהודי.
ומהצד השני, כיצד יכול ישראלי לאומי להמשיך להצביע למנהיגות שאינה מתנערת במפגיע משותפות פוליטית עם מפלגות ערביות פרו-פלסטיניות, שראשיהן לא גינו בפה מלא את הטבח או את מתכנניו או את תומכיהם. וכל זאת מדוע? כדי שהם, מנהיגי האופוזיציה המעוניינים לאחוז בעצמם ברסן השלטון, יוכלו להמשיך להחרים את מפלגת הליכוד, שרבים ממיליון מצביעיה, בניהם וחבריהם לחמו בשוחות עם מצביעיהם שלהם בשם הפרויקט הלאומי המשותף.
מה שהיה הוא שיהיה
הסיבה לפער הבלתי נתפס בין קומתו החדשה של העם לאנכרוניזם המדכא של הפוליטיקה הלאומית, אינה באג בתודעה הציבורית, אלא תולדה של פיצ'ר שהכניסה המנהיגות הפוליטית הנוכחית במערכת. העם רוצה שינוי, אלא שהקברניטים של המערכת הפוליטית הנוכחית, שחששו לכיסא שלהם יותר מאשר לזכות הבחירה שלו, מצאו דרך לנעול את דלתי משכן הכנסת ולהפוך את עצמם לשחקן היחיד בעיר. המנעול שחוסם את השינוי הוא חוק טכני שנקרא אחוז החסימה, הוא, ולא רפיון דעת ציבורי, מונע מעם ישראל לעדכן גרסה.
העם רוצה שינוי, אלא שהקברניטים של המערכת הפוליטית הנוכחית, שחששו לכיסא שלהם יותר מאשר לזכות הבחירה שלו, מצאו דרך לנעול את דלתי משכן הכנסת ולהפוך את עצמם לשחקן היחיד בעיר
רבים לא יודעים זאת, אבל ברוב שנותיה של המדינה - כולל בימים שבהם שלטה מפא"י ביציבות וללא עוררין - היה נהוג בישראל אחוז חסימה של 1% בלבד, שאותו קבע בן-גוריון. אחוז חסימה זה איפשר את כניסתן לכנסת של מפלגות עם מנדט אחד בלבד. בזכות מציאות זו נכנסו למשכן כוחות ששינו את השיח הפוליטי והמציאות הישראלית מהיסוד: שולמית אלוני ומפלגת רצ, למשל, נכנסו בחלק ממערכות הבחירות עם כוח פוליטי מצומצם מאוד (ב-1981 עם מנדט אחד בלבד), ומשם הצליחו לצמוח ולשנות את השיח הישראלי עד הגלגול הנוכחי כדמוקרטים. שינוי, שתחת טומי לפיד איפשרה את העברת הרפורמות הכלכליות המהפכניות של שר האוצר נתניהו, הגיעה למעמדה הרם אחרי תקופת דשדוש ארוכה שבמהלכה היא הכניסה לכנסת פעמים רבות רק שניים או שלושה מנדטים.
בשנות התשעים התחילו חברי הכנסת למאוס בכוחות החדשים שמאתגרים אותם בכל בחירות. ב-1992 אחוז החסימה הועלה ל-1.5, וב-2004 הוא עודכן שוב מעלה ל-2%. המכה הסופית הגיעה ב-2014, בחוק שדחף אביגדור ליברמן בשם "היציבות", שהעלה את הרף ל-3.25% - ארבעה מנדטים. באופן פרדוקסלי, המהלך הזה הוביל לעשור הסוער והכי פחות יציב פוליטית מאז קום המדינה.
הסיפא הייתה הסוערת מכל: מ-2019 התקיימו בישראל חמש מערכות בחירות רצופות שבמהלכן, למרות כישלונות חוזרים, נבחרו שוב ושוב אותם פרצופים שהמשיכו בכל כנסת חדשה את הריבים והחרמות מאותו מקום שבו סיימו אותם בכנסת הקודמת. כשהדמויות לא משתנות והמקום בכנסת הופך להיות ברור מאליו, מחליפים השנאות, הריבים והחשבונות האישיים הנגררים מכנסת לכנסת את הדיון ברעיון או חזון, והופכים לתחליף לאג'נדה לאומית חדשה.
אפילו במערכת הבחירות הקרובה, אחרי השבר והטלטלה האדירים שעברנו, מצליח אחוז החסימה לגרום לנו להאמין כי הגיוני וסביר לקבל כי מה שהיה הוא שיהיה. חשבו על כך: דדי שמחי, עינת וילף, עופר וינטר, יועז הנדל, אמיר אביבי, תנועות כמו "אל הדגל" ו"הרבעון הרביעי" או כל שחקן פוליטי אחר בפוטנציה או בפועל, שאינו בשר מבשרה של האליטה הפוליטית, התקשורתית או הצבאית, נתפס באופן מיידי כ"דון קישוט" הנלחם בטחנות רוח.
הרלוונטיות וההתאמה של עקרונותיו למציאות כמעט אינן נבחנות. הדיון הציבורי בגורלו סב סביב יכולתו "ליצור חיבורים" עם כוחות קיימים כדי לקפוץ מעל משוכה שתהפוך אותו מקוריוז לשחקן פוליטי אמיתי. אלא שהחיבורים האלו, אם יקרו, יבואו על חשבון עצמאותו, שהייתה מאפשרת לו לזכות בסיכוי לממש רעיונות חדשים – במידה שיש כאלה.
רותם מ. סלעהשמות שנזכרו כאן, אגב, אינם אלא קצה ציפורן של כמות הכוחות והשמות המצויים בחברה הישראלית, אשר אינם מנסים אפילו לקום ולתפוס את מקומם, במציאות שבה הפוליטיקה הלאומית הפכה את עצמה דה פקטו לגן סגור.
אי-אפשר להקל ראש במשמעות הכבדה והנוראית של עם זקוף קומה המובל על ידי הנהגה שאינה מותאמת לגודלו ולמידותיו. החסד הגדול והיחיד שיוכלו חברי הכנסת לעשות עם הציבור מעכשיו ועד הבחירות, הוא להכיר בכך כי ייתכן שהם וחבריהם למשכן אינם עוד הפתרון אלא הבעיה. ומתוך ההכרה הזאת - שנדרשת לה מידה של ענווה - לחזור לאחוז החסימה הבן-גוריוני בהוראת שעה לפחות למערכת הבחירות הקרובה. זה הצעד היחיד שיאפשר להם לבחון האם הם מנהיגים את הציבור בכוח או מתוך כפייה, ולאפשר לנו לבחור מנהיגות פוליטית התואמת את הפיכחון היקר שקנינו לנו, שאינה כרוכה באשליות או בשנאות שחלפו בזכות תובנות שקנינו בדם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.25
