שיקולים פוליטיים ליוו תמיד את המלחמות וההסדרים המדיניים של ישראל. המלחמה האחרונה שברה שיאים בהקשר הזה. המשקל התקדימי של שיקולים פוליטיים משפיע לא רק הגדרת היעדים, המדיניות הננקטת ומשך המערכה, אלא גם על היכולת להבחין בין אויבים וידידים. כמו תמיד, הפערים מתגלעים בעיקר בנושא הפלסטיני - הנטוע בעומק השיח הפוליטי הישראלי וספוג השקפות עולם - ופחות בתחומים המתאפיינים בקונצנזוס, כמו המאבק בחיזבאללה ובאיראן.
בהיעדר אסטרטגיה סדורה, כל מי שמבקר את ישראל מוגדר אוטומטית אויב וכל המתנגד למטיחי הביקורת, גם ללא קשר ישיר לישראל, הופך ידיד. כך, מי שהכיר בספטמבר האחרון במדינה פלסטינית חשוד אוטומטית כאנטישמי או כנכבש בידי האיסלאם (בפרט מדינות אירופה), וכל גורם המתנגד למבקרי ישראל הוא בעל ברית. זוהי מדיניות נעדרת עקביות ומצפן ברור, הנקבעת לרוב לפי צורך רגעי או באופן סתמי.
באווירה מבולבלת ומרובת ניגודים זאת - קטאר מוגדרת מדינה מורכבת וזמן קצר לאחר מכן מבוצעת תקיפה בשטחה; ביידן שבאמצעות אזהרות חריפות לאיראן ולחיזבאללה הציל את ישראל בראשית המלחמה מעימות רב-זירתי, מוקע כעוין; ומתקיים קשר של גורמים בממשלה עם גופי ימין קיצוני באירופה, בלי לפשפש יותר מדי במשנה ובעבר שלהם.
ממשלת ישראל למעשה מתנהלת במרחב תמרון צר שמתוחם בין איומי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, לבין הקווים האדומים שמציבה וושינגטון. במקום תפיסת ביטחון מגובשת ועדכנית המבוססת על תחקיר נוקב של 7 באוקטובר מתקיימת "התנהלות" שנשענת על הפעלת כוח וכיבוש שטח, תוך לגלוג על מי שדורש אסטרטגיה, והצגת הפעולות שננקטות כביטוי ל"התפכחות".
בעקבות כך מצטיירת ישראל כגורם עיקש וטבוע בפנטזיות שיוצא מאיזון ומסב נזק לעצמו, כפי שבלט בתקיפה בקטאר. התפיסה הזאת בולטת בעזה, שבה ישראל תובעת פתרון אוטופי של ממשל שאינו הרשות ואינו חמאס, פירוז מוחלט ודה-רדיקליזציה. התוצאה היא צמצום הרלוונטיות בעיצוב היום שאחרי, כפי שגולם בעובדה שישראל לא זומנה למפגש שערך וויטקוף בנושא הכוח הרב-לאומי ברצועה, שבו נכחו בכירים מטורקיה ומקטאר, שישראל לא רוצה שיהיו בעלות השפעה באזור. ברקע המשך רמיזות טורקיות על רצון להיות נוכחים בעזה והיעדר הבהרה בנושא מצד האמריקאים.
במקום תפיסת ביטחון מגובשת ועדכנית המבוססת על תחקיר נוקב של 7 באוקטובר מתקיימת "התנהלות" שנשענת על הפעלת כוח וכיבוש שטח, תוך לגלוג על מי שדורש אסטרטגיה, והצגת הפעולות שננקטות כביטוי ל"התפכחות"
החלל שנוצר במקום שבו אמורה להיות אסטרטגיה מתמלא ע"י נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שמקבל הכרעות רבות עבור ישראל, בפרט בנושא הפלסטיני. בעזה בלטו החלטתו על סיום המלחמה למרות שתשובת חמאס לא תאמה לתביעותיו שלו ושל ישראל; דרישתו לשמור על הפסקת האש חרף הפרות מתמשכות מצד חמאס; דחיפתו לשלב ב' של ההסכם למרות פערים עמוקים (חמאס מסרב להתפרק מנשק ולא השיב את החלל החטוף רן גואילי); וסימן השאלה שהותיר לאחר חיסול ראעד סעד, לגבי האפשרות שישראל תוכל לנקוט צעדים דומים בעתיד.
הקונספציה החדשה
באיו"ש בלטו ה"לא" המוחלט שהציב טראמפ בפני הדבקים בקונספציה החדשה שלפיה הנשיא האמריקאי יתיר לישראל לספח שטחים בגדה; בשילוב המונח "מדינה פלסטינית" בהחלטה שהעביר באחרונה באו"ם; ובהסכמתו למכור מטוסי אף-35 לסעודיה גם ללא הסכמתה לנורמליזציה עם ישראל, שדרשה שהדבר ימומש ללא דיון בנושא הפלסטיני.
ברקע צצות סוגיות נוספות שממחישות פערים בין ירושלים לוושינגטון: הדחיקה לקדם הסדרים בסוריה (ולהימנע מתקיפות נגד משטר א-שרע) וכן בלבנון; הקשר המתהדק בין טראמפ לארדואן; והחתימה על ברית הגנה אסטרטגית עם קטאר זמן קצר לאחר התקיפה הישראלית הכושלת בדוחא (בנוסף לאילוץ נתניהו להתנצל). למרות מניין הפערים המדאיג מציגים גורמים בישראל טענה תמוהה שלפיה מצבה האסטרטגי הבינלאומי מצוין והביקורת - "סתם חמוצה".
השיבוש במנגנון זיהוי עמית-טורף בולט בעוינות, שמקורותיה מעורפלים וחשודים, שמתפתחת כלפי מצרים, ומלווה בטענה של גורמים בקואליציה כי קהיר מתכננת מתקפה נגד ישראל. גם כאן טראמפ נחלץ לכפות על ישראל מהלכים במצבים שבהם הוא סבור כי היא פוגעת באינטרסים שלה וגם שלו. בהקשר הזה בולטת הפסגה שהוא מתכנן בקרוב בין נתניהו לא-סיסי (במצב נורמלי היא אמורה הייתה להיות אינטרס ישראלי מובהק), ולצורך כך דחק בנתניהו לחתום על הסכם הגז עם המצרים.
מיכאל מילשטייןאמירתו של הנרי קיסינג'ר המנוח שלפיה לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים נכונה ביסודה, אבל מה שמתחולל מאז 7 באוקטובר הוא הקצנה מדאיגה של התופעה הוותיקה, שמסיבה נזק אסטרטגי ופוגעת בדימוי של ישראל כמדינה המתנהלת לאור אסטרטגיה סדורה ומתוך שיקול דעת. ההנהגה שמתעקשת לא לתחקר את העבר אימצה גישת-נגד מתריסה שלפיה היא צודקת כמעט תמיד, וכל ביקורת עליה נובעת ממניעים פוליטיים - מה שמחולל מחזוריות הרסנית של היווצרות קונספציות חדשות שמבטיחות עוד נזקים.
על רקע זה כדאי להזכיר עוד אמירת עבר רלוונטית של קיסינג'ר: "מהלכים שנראים הכרחיים בעת מסוימת, הופכים מסוכנים אם נוקטים אותם יותר מדי זמן".
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
