בשנתיים האחרונות עבר השיח הציבורי סביב סוגיית החטופים שינוי דרמטי, וגיל אליאס, בן דודו של אברה מנגיסטו, הרגיש לראשונה שמישהו מבין באמת מה עובר עליו ועל משפחתו. "כשכולם דיברו על כמה חשוב לסגור מעגל, כמה משמעותי זה שיש קבר לעלות אליו, זה כל הזמן פגש אותי", הוא אומר. "אני יודע מה זה החוסר הזה, מה זה לחיות בלי ודאות".
אליאס לא מדבר רק על קרוב משפחתו שהיה חטוף במשך שנים ארוכות. עוד כילד קטן, במסע העלייה מאתיופיה לישראל דרך סודן, איבד גיל שלושה מאחיו. "יצאנו שישה אחים והגענו שלושה", הוא מספר. "הייתי בן שבע או שמונה, אי-אפשר לדעת, כי בתעודת הזהות כתוב לי 00 בתאריך הלידה".
שלושת האחים מתו בדרך, כנראה ממלריה. "עד היום אנחנו לא יודעים איפה הם קבורים", מספר גיל. "במסע הזה מתו כ-4,000 איש. אין לנו קבר לעלות אליו, לא אמרנו קדיש, לא עשינו אזכרה. אמא שלי עד היום ממלמלת לעצמה בזמן הבישול על הכאב ועל זה שאין קבר. הם משמעותיים. הם חלק מהחיים שלנו".
חוסר היכולת לסגור מעגל ליווה גם את העשור החולף, מאז 2014, אז נכנס אברה לרצועת עזה. "לפני 7 באוקטובר עניין השבויים כמעט לא היה בשיח", אומר אליאס. "אחרי גלעד שליט נוצר איזה סדין אדום סביב הנושא. העדיפו להשתיק. אברה, הישאם א-סייד, הדר גולדין ואורון שאול – הם היו שם שנים, ובקושי דיברו עליהם. אמרו לנו: 'אברה חצה את הגדר. מה אתם רוצים מאיתנו?', האשימו אותו, אבל מדובר במחדל צבאי חמור. איך נותנים לאזרח לחצות את הגדר? אדם נורמטיבי לא חוצה גדר ומגיע לעזה, אבל בגלל שהוא מתמודד נפש, מהפריפריה, אוכלוסיית קצה, היה קל להתעלם ממנו".
אחרי 7 באוקטובר, הוא מספר, הכול השתנה. "פתאום אנשים בכיכר ניגשו אליי וביקשו סליחה. אמרו שלא היו שם בשבילנו. פתאום הבינו מה זה לחיות באי-ודאות כזו. לפני כן היינו לבד. לא הייתה מעטפת. משפחות החטופים נתנו לי כוח", הוא מספר.
מאז שאברה חזר לישראל, אליאס מבקר אותו בערך אחת לשלושה שבועות. "הוא עדיין בשיקום, בבית מאזן. לאט-לאט הוא מתחיל להבין שהרבה אנשים מכירים אותו, והוא לא מבין למה. יש לו הומור גבוה. לנוח'בות הוא קורא צבי הנינג’ה, בגלל הסרט הירוק שיש להם על הראש", מספר בן הדוד בחיוך.
אברה, היום בן 39, נחטף כשהיה בן 28. מאז שחזר הוא כמעט שאינו מדבר על השבי. "הוא יודע להגיד שעבר את הגדר, שתפסו אותו והעבירו אותו ממקום למקום", מספר אליאס, "אבל הוא לא מדבר על מנהרות, לא על התעללויות. זה כנראה מנגנון הגנה, אבל בהתנהגות רואים שהוא עבר דברים קשים. בהתחלה, למשל, אם לא אמרו לו במפורש 'תאכל', הוא לא היה אוכל. ככה חינכו אותו שם".
הפערים בין העולם שאברה עזב לעולם שאליו חזר ניכרים בכל פרט קטן. "פלאפונים, וואטסאפ, רב-קו - הכל השתנה. הוא רצה בהתחלה לקנות כרטיסייה באוטובוס. גם חפיסות הסיגריות, פעם היו צבעים, היום כבר לא. אברה יצטרך ליווי ותמיכה כל החיים. הוא הלך מתמודד נפש, וחזר עם טראומות וחרדות נוספות", אומר בן הדוד.
הסיפור של אברה, טוען אליאס, הוא חלק מתופעה רחבה יותר: "המקרה האחרון של משה מנגיסטו, גם הוא מתמודד נפש, שתועד בעימות אלים עם שוטרים; היעלמות הילדה היימנוט; מותו של סלומון טקה; מקרה רפאל אדנה. אלימות משטרתית ופרופיילינג זה לא דבר שחדש לנו. לבני העדה אין את הפריבילגיה לא להיאבק, להגיד שזה לא קשור אלינו", אומר אליאס, ובמקביל מודה: "התעייפתי. יותר מעשר שנים סביב אברה, זה גזל ממני כמעט הכול", הוא מספר. "יום אחד פתחתי את הארון וקלטתי שאין לי בגדים רגילים, הכול בגדים של המאבק על אברה. אני רוצה לנשום, אבל המציאות בארץ לא באמת מאפשרת ניתוק".
ובכל זאת, הוא מסיים בנימה אופטימית: "באתיופיה היה לנו הכול. לא עלינו כי היה רע, עלינו בגלל ציונות, שילמנו מחיר כבד, איבדנו שלושה אחים, ובכל זאת ההורים שלי הגשימו חלום. אז יש תקווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.01.26
