עומרי, לפני כמעט שנתיים, בשלושים, הקראתי מה שכתבת לנו ביומן בעזה, “תמשיכו לצחוק וליהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים”,
אמרתי שאיכשהו נצטרך לקיים את צוואתך, כי אין לנו ברירה, אבל הוספתי שנצטרך את הזמן, ואפילו הקראתי – “זאת האמת עומרי, נעשה הכל כדי להגשים. מבטיחים לנסות”. והנה חלפו שנתיים. אנחנו על זה, עומרי, ממשיכים לנסות. עומרי המפעיל, השארת לי את משימת חיי, רק בלי הכיף של האחרי איתך.
מדמיין אותך מתחיל להתארגן לשחרור. פברואר 2026, זה ממש מעבר לאופק. כמעט ארבע שנים וחצי של שירות עצים ומספק.
50 שנה אחרי שסבא שלך לחם בקרבות יום כיפור, גם לך יהיה הרבה מה לספר לנכדים - הדור שלחם ב-7 באוקטובר.
בעמוד האחורי של היומן שלך כתבת “דגשים ללוחמה בעזה - צוות שורץ”, ופירטת סעיפים-סעיפים שלמדת על בשרך. מי לעזאזל כותב בתוך בית מסריח בעזה, 15 יום לפני שהוא נעלם מהעולם: מפקדי משנה הם קריטיים, עצמאות למכ"ים; שליטה בכוח אדם – מספרי ברזל, צמדי ברזל תמיד; הַחְבָרוֹת מדויקות – חשוב שכל לוחם יראה בעיניים על מה מדברים! לעבוד איתם על נקנ"ש (ניקוי נשק) - שיידעו לעשות מהיר ואיכותי (וכאלו עוד 11 סעיפים שונים).
והאמת, מה שממש צרב לי זה שהכנת כוכבית של תחילת סעיף נוסף, שבטח תיכננת למלא בהמשך המלחמה או לאחריה, אבל היא נותרה מיותמת, הכוכבית הריקה, ממש כמונו. והנה עירוב של דמיון וידיעה צלולה שככה זה היה ממשיך: “צוות שורץ” שלך הוא הצוות הטוב בסיירת, ומלא צעירים סופגים את הערכים שלך ולומדים איך מנהיגות יכולה להיות שקטה, לפעמים חרישית.
כל האמהות של הנערים האלו, שפתאום בסוף המסלול נהיו גברים, בטח תולות את כל החולצות המעפנות האלו של “צוות שורץ” אחרי עוד מכונת כביסה, ואומרות לעצמן, חתיכת דמות, המפק"ץ הזה, אה?
ואתה מספיג אותם בציונות, ובסיפורי שואה, ודואג שיאהבו ספורט, ושישלבו בין מד"ס לקונדס. ושיידעו לעשות סוויץ' בראש בדיוק ברגע המתאים. ושיידעו את הארץ שלנו, ברגל וברכב. ושיידעו מתי ללחוץ על הגז ומתי להרפות. ולשלב בין סיזיפיות לפלז'ר. ולהסתקרן. ולבלוע ידע. ולאהוב את המדינה שלנו. ולשעוט קדימה. ולסייע למשתרכים מאחור. והכי מרשים יהיה שהם יבינו בעצמם שכמה שאתה הסחבק הכי גדול בעולם, ככה אתה גם מקצוען שלא מרפה, ודורש ושוחט עד שתגיע המצוינות.
וכל האמהות של הנערים האלו, שפתאום בסוף המסלול נהיו גברים, בטח תולות את כל החולצות המעפנות האלו של “צוות שורץ” אחרי עוד מכונת כביסה, ואומרות לעצמן, חתיכת דמות, המפק"ץ הזה, אה? וככה יש לי בראש סיפורים ותרחישים וסיטואציות, שבכולם אתה שם ואני גאה, ואומר בלב איזו דמות גדלה לנו בתוך הבית. איזו דמות פרצה החוצה. לא להאמין איך גזע יכול להשתבח.
אני רציני עומרי כשאני אומר כבר שנתיים, רק שנתיים. הזמן טס, למרות שעצר מלכת.
אני בתנועה מתמדת, והכל אצלי קפוא.
שומע עומרי? שנתיים אחרי יש כל כך הרבה שמכירים אותך. יש אפילו כמה שהתאהבו בך. בנים ובנות. כמעט בכל שבוע אני מקבל משהו ממישהו על כמה אתה משמעותי בשבילו. זה לא קל להמשיך ולהנשים אותך, אבל בינתיים אתה עם ההמון, כי “אדם חי עד אחרון זוכריו”. ובינינו, כמו שאני מנשים אותך ככה גם אתה מנשים אותי. אם היית אומר לי לפני שנתיים שנמשיך לעמוד יציבים ונחושים, מגדלים ילדים חיים לצד ילד מת, הייתי אומר לך שאתה מגזים. והנה, גם היום השמש זורחת, למרות שהגעגוע מאמיר וממאיר.
אני אוהב אותך עומרי, כל יום קצת יותר ממה שאהבתי אותך לפני שנתיים. וכבר אז אהבתי אותך עד כלות. וכך גם מתגעגע.
