"אני אומרת 'בואו נגיד שלום לאבא', והילדים מנשקים את האבן"
חן אסולין (36) עם בנה, אליה (2). לא בתמונה: ארין (3) / אבא שלהם, רס"ר דן אסולין ז"ל היה רבש"ץ מושב מבטחים ונהרג ב-7 באוקטובר בהגנה על המושב / חן הייתה בחודש השמיני
הרגע שבו השתנו החיים
"בבוקר 7 באוקטובר אני והילדה נכנסנו לממ"ד, ודן כרבש"ץ היה חייב לצאת. לאורך כל הזמן שלחתי אליו הודעות, התקשרתי, 'מתי אתה בא', 'מה קורה'. עד שמונה וחצי בבוקר הוא עוד ענה, 'הכל בסדר, אני תכף בא'. בדיעבד הבנתי שזה היה תוך כדי קרב. בשתיים בצהריים גיסתי שלחה חבר, 'שלא תהיה לבד כשמודיעים'. היא כבר ידעה. דן נלחם בצומת צוחר ואז ביישוב, ונהרג בכיכר מול בית הוריו. חבר שהיה שם זיהה את הגופה שלו, וכשהוא הגיע לחלץ אותנו הוא לא הסתכל עליי. ביקשתי: 'רק תגיד לי מת או פצוע', והוא אמר 'פצוע קשה, אבל אין כוחות שיכולים לבוא לעזור'. עשה לי הכנה".
סיפור האהבה שלנו
"הכרנו בפייסבוק, הייתי אז בטיול בקנדה. כשחזרתי לארץ המשכנו לווטסאפ והכל קרה לנו צ'יק-צ'ק. אנחנו מכירים בסך הכל שש שנים ועברנו זוגיות, נישואים, ילדים ומוות. דן היה רבש"ץ בנשמה. פייטר, אוהב הארץ, פטריוט, מעריץ מספר אחת של הצבא".
הלידה
"יצא שהייתי באותו חדר של הלידה הראשונה, זה בסך הכל קרה שנה אחרי, והכל היה טרי וצף לי. אני רואה את הכורסה שיש לי תמונה של דן יושב עליה. זה הכה בי. הברית הייתה הכי עצובה שיש. לא הסכמתי לקישוטים, בעל האולם התעקש שיהיה משהו משמח, הוא עשה לי קיר בלונים ושם זר על כל שולחן. אבל לא הייתה מוזיקה, לא ריקודים, כלום. בקטע שבו האבא צריך להגיד את שם הילד לא נותרה עין אחת יבשה".
אליה
"בהיריון הראשון עם ארין, לא ידענו אם זה בן או בת, אז חשבנו על שמות. בחרנו את אליה - שילוב של אבא שלי, אלי, ואבא של דן, יהודה. כשנולדה בת השם נשמר בצד, ובהיריון השני אמרנו טוב, שם לבן יש לנו, צריך לחשוב על שם לבת. דן לא רצה לדעת אם זה בן או בת. הוא רצה שתהיה לנו הפתעה בלידה.
"מ-8 באוקטובר פתאום אליה התחיל לבעוט. לא הפסיק להשתולל בבטן, כאילו להראות: 'אני פה!' הכריחו אותי ללכת לבדיקות. קשה להגיד את זה, אבל באותו שלב ההיריון לא עניין אותי. יותר חשבתי על השלילי שבו, איך עכשיו אני הולכת ללדת לבד כשבלידה הקודמת דן היה שותף מלא, חתך את חבל הטבור. חשבתי איך הילד יגדל בלעדיו, איך אני עוברת ברית, איך הילד עולה לתורה, מי מכניס את הילדים לחופה. בסוף לא יכולתי לשאת את זה, רציתי כבר להיות אחרי וביקשתי זירוז.
"זמן רב לא הייתי מסוגלת לתפקד, אמא שלי גידלה את הילד. אבל מאז אני ממש משתדלת לפצות את אליה. יום הולדת שנה היה מאוד מקושט, שמח, עם שתי עוגות וקיר בלונים מעוצב. אני רוקדת איתו, שרה, קופצת, ובתוך תוכי מחזיקה את הדמעות".
החור שנפער
"עם הבכורה אני יותר מרגישה את החוסר, והילד הוא כביכול שלי לבד. אליה הפסיד אבא מושלם. למרות זאת, משניהם, הוא זה שיותר מחובר לאבא. בכל מקום שיש תמונה של דן הוא ישר קופץ: 'אבא, אבא', כולל חיבוקים ונשיקות".
מה מחזיק אותי
"חשוב לי שאליה יידע כמה אבא אהב אותו, כמה חיכה לו ורצה אותו, כמה דן היה באמת בן אדם עם נתינה ועם הלב הכי גדול בעולם. דן היה חולה כדורגל, אוהד של ריאל מדריד, וחיכה לבן לראות איתו משחקים וללמד אותו להיות אוהד שרוף. כבר בבית החולים, כשהוא נולד, שמתי עליו את צעיף ריאל של דן".
העתיד
"מאוד לא הייתי רוצה שאליה יהיה קרבי או לוחם כמו אבא. יש בי פחד. אבל לא אעשה לו את מה שעשו לדן. אבא שלו היה פדוי שבי ודן לא היה קרבי, ואז, אחרי הצבא, הוא רק חיפש איפה להיות קרבי.
"היינו אמורים להביא עוד ילד. רצינו שלושה צמודים. עכשיו, מבחינתי, סיימתי, ואני אומרת תודה שהספקנו גם בן וגם בת. אני רוצה אבא אחד לכולם, וזה מספיק. אנחנו הולכים לבית הקברות על בסיס קבוע והילדים יודעים שזה 'הבית של אבא דן'. יש שם משפך, ואני אומרת להם 'בואו נלך להשקות לאבא את הפרחים' או 'בואו נגיד שלום לאבא', והם מנשקים את האבן".
"פתאום זה נפל עליי, פאק, אני לבד עם שלושה ילדים"
גל רביב גלאה (37) עם בנה רומי (1.5) / לא בתמונה: האחים יהלי (8) וגוני (5) / אבא שלהם, רס"ן איתי גלאה ז"ל, נהרג ב-4 ביולי 2024 בחזית הצפון מפגיעת רקטה בטנק / גל הייתה בחודש השמיני להריונה
הרגע שבו החיים השתנו
"הייתי בבית עם ההורים שלי כשהמבשרים הגיעו. ברגעים הראשונים הכל מתנהל סביב השוׂק. בעיקר עבר לי בראש: זה לא יכול להיות שאני אלמנה בהיריון. זו כותרת שאתה רואה בעיתון. לא יכול להיות שזה הסיפור שלי. גם ידעתי איך אני נראית, עם הבטן ההריונית, ולא אהבתי את המבטים המרחמים.
"בהלוויה ההיריון הקצין את הסיטואציה, גם לי וגם לקהל. צעדתי לכיוון הקבר ובלב אמרתי 'לא יכול להיות שאני בהיריון מתקדם וקוברת בעל'. כאילו, החיים משתנים ברגע, ואי-אפשר לקלוט את זה בכלל. שנייה לפני הכל היה בסדר, רגיל לגמרי, ושנייה אחרי החיים שלך התמוטטו. חוויה חוץ-גופית, אני קוראת לזה, אתה מסתכל עליך מבחוץ ורואה דמות ראשית שלא בחרת להיות.
"כשהבעל שלך נהרג זו התחתית, ומכאן, את אומרת, אני צריכה להתחיל לעלות. אבל אני ידעתי שהלידה לפניי וזה היה נורא מפחיד, כי הרגשתי שאני בעצם עוד לא בהכי גרוע שלי. שיש עוד משהו מאוד גדול שיכול לטלטל את הספינה, שגם ככה מטולטלת. חיכיתי להיות אחרי הלידה, לדעת ששרדתי".
ההיריון
"בגלל שיש לנו שני בנים בבית, אמרנו 'ננסה כל מיני תרופות סבתא שתצא בת'. אבל כשפרצה המלחמה אמרנו שיהיה לנו מזל אם בכלל ניפגש, כי איתי היה מגויס מ-7 באוקטובר, והחלטנו שמה שיוצא אני מרוצה. כל השליש הראשון איתי היה במילואים, ולכל הבדיקות הסטנדרטיות הלכתי לבד. בבדיקת הדופק הוא היה אמור להגיע, וכשהבין שהוא לא מספיק הסרטתי לו את האולטרסאונד.
"בבן שלישי הכל הרבה יותר קל. יש כבר רופא-מוהל, ידענו שזה יהיה בבית. בגלל שאני בדרך כלל יולדת בשבועות מוקדמים, בשבוע שבו איתי נהרג אמרנו שבסופ"ש נוציא את העגלה והדברים מהמחסן. אבל הוא מת לפני שהסופ"ש הגיע".
הלידה
"רומי נולד בשבוע 36, ביום של השלושים. ביום שישי היינו בבית העלמין ובלילה בין שישי לשבת הייתה לי ירידת מים, וילדתי בשבת. מאז שהוא נהרג אני מרגישה שאני הרבה יותר מחפשת ומקבלת סימנים מהיקום. כשנכנסתי לחדר הלידה יכולתי לדמיין ולהיזכר איך זה היה כשהיינו כאן בעבר, איתי ואני. בסיטואציה שנוצרה, זו הייתה הלידה הכי טובה שיכולה להיות. המיילדות היו סופר-רגישות, וגם בית החולים. שמו אותנו בחדר פרטי, הלידה הייתה טבעית כמו שרציתי, וגם ההתאוששות הייתה ממש טובה. בבית החולים הרגשתי יציבות. רק כשהגענו הביתה פתאום זה נפל עליי, פאק, אני לבד כאן עם שלושה ילדים".
רומי
"שנינו אוהבים שמות עם י' בסוף, יהלי, גוני. בילד השלישי ניסיתי להגיד 'אולי הגיע הזמן לגוון', אבל אז איתי הביא את השם רומי ואני אמרתי 'אוקיי, זו אופציה לא רעה', וכמה שניסיתי להביא עוד אופציות הוא קטל את כולן. אחרי המוות של איתי, השם רומי קיבל משמעות נוספת - התרוממות רוח, התעלות, שהוא הכניס לחיינו.
"אומרים שרומי דומה לאיתי. בינתיים אני לא רואה את זה. יש לו הרבה דברים מאבא שלו. קודם כל את השם, הוא תמיד יוכל להגיד שאבא בחר לו את השם; או שהוא שם את הציפורן של האגודל בפה, שזה בדיוק מה שאיתי היה עושה כשהיה יושב מול המחשב ומתרכז".
החור שנפער
"כשמבקשים תמונה משפחתית, הפתרון הכי טוב שיש לי זו תמונה שבה אני בהיריון. אז אני יכולה להגיד שכולנו שם, פחות או יותר. ההבנה שבעצם לעולם לא תהיה לנו תמונה משפחתית מלאה מבאסת. בשנה שעברה, ביום המשפחה, הגננת של גוני התייעצה איתי לפני, אמרה 'אם זה קשה מדי נעשה משהו אחר'. אמרתי שזה בסדר, ושאלתי אותו איזו תמונה הוא ירצה להביא. הוא בחר תמונה שלו עם אבא ואמא".
מה מחזיק אותי
"יש כאן שבר מאוד גדול סביב העובדה שיש ילד שלא יכיר את אבא שלו. פספוס שהוא אפילו לא מבין מה הוא, וזה שיברון לב מאוד גדול. אבל אני גם אומרת: איזה מזל שהספקנו, זאת המשפחה שרצינו, בדיוק ככה תיכננו. אני עדיין חיה בהחמצה על מה ששניהם הפסידו, אבל גם אומרת - איזו החמצה אם זה היה הפוך, והיינו רוצים ולא מצליחים? הייתי רוצה שרומי יידע הכל על אבא שלו, את הדברים הקטנים. שהוא אהב לטייל, שהוא לא הסכים שהילד שלו יאכל גומי ואהב לגו. אני חושבת שאני בת-מזל, כי מה שהיה לנו, לי ולאיתי, לא לכולם יש".
העתיד
"ביום שקברנו את איתי, הבטחתי לו ולעצמי שאני הולכת לעשות כל מה שאני יכולה שהילדים יגדלו כמה שיותר נורמלי ושמחים. זה משהו שאני ממש חיה אותו ומנסה להזכיר לעצמי, כי לוגיסטית זה מאוד קשה. אני כל הזמן אומרת שלהיות לבד עם שני ילדים קטנים אני יודעת מצוין, אבל להיות עם שלושה, שאחד מהם הוא ניו-בורן, זה וואו".
"אני רואה אבא בגן השעשועים ומקבלת בוקס בבטן"
שושי חובלאשוילי (30), עם בנה אימרי־אברהם (1.7) / אבא של אימרי־אברהם, רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל, סמג"ד קרקל, נהרג ב־7 באוקטובר / שושי הייתה בשבוע השמיני להריונה / לזוג בת נוספת, רומי־אור (2.8)
הרגע שבו החיים השתנו
"תמיד פחדתי מצמד המילים 'אלמנת צה"ל', אבל גם הרגשתי שמישהו שומר לי עליו. לאבי היו הרבה היתקלויות, אבל אף פעם לא חשבתי שידפקו לי בדלת, עד 7 באוקטובר. גרנו אז אצל ההורים שלו באשדוד. אחרי האזעקות הוא התחיל לקבל עדכונים בווטסאפ על חדירות מחבלים, החליט לעלות על מדים ולנסוע דרומה, למרות שזו לא הגזרה שלו. אם הייתי קולטת שאנחנו במלחמה, הוא לא היה יוצא מהבית. שבוע לפני עוד הספקנו להיות יחד בבדיקת דופק ראשונה, והוא מאוד התרגש. באותה שבת תיכננו לספר למשפחה. לפני שהוא יצא, אמרתי לו: 'בוא ננצל את זה שכולם ערים ונספר להם על ההיריון', והוא אמר: 'אני אחזור ונספר להם ביחד'.
"אבי התקשר אליי מצומת סעד, סיפר שנתקל במחבלים ואמר 'אנחנו במצב הזוי שלא היה מעולם'. קצת אחרי השיחה התחלתי להרגיש שהלב שלי דופק בצורה קיצונית. שלחתי לו הודעה: 'תשמור על עצמך, אני צריכה אותך, רומי צריכה אותך ואפרוחי צריך אותך', אבל הוא כבר לא ענה לי. בארבע וחצי לפנות בוקר שמענו דפיקה בדלת. חמותי פתחה, ואז הקצינה מתקרבת אליי, אומרת לי 'בואי, תשבי. אברהם נהרג בעת מילוי תפקידו'. מאז אני אומרת שאפשר לתכנן את החיים שלך מפה ועד מחר, ובסוף אלוהים יגיד לך: 'חמודה, זה לא מה שאני מתכנן בשבילך. אני קובע את הסדר'".
סיפור האהבה שלנו
“הכרנו לפני כעשור, כמלצרים באולם אירועים באשדוד. ראיתי ג'ינג'י חמוד, שמנמן, ולמרות שאני ביישנית משהו בתוכי אמר 'לכי אליו, דברי איתו'. בהתחלה לא חשבנו בכלל על זוגיות, מבחינתי הוא היה כמו אח צעיר ממני, אבל לאט־לאט התאהבתי בבן אדם והקשר נרקם”.
ההיריון
"בשבעה שכחתי שאני בהיריון, לא אכלתי וירדתי מלא במשקל. הייתי בטוחה שזהו, כי אין מצב שעובר שורד דבר כזה, במיוחד לא בשבוע מוקדם. אחרי השבעה עשיתי בדיקה, וכשהכל יצא בסדר אמרתי: 'יש לך מתנה, שאת לא מוותרת עליה אלא תופסת אותה בשתי ידיים. זה הדבר האחרון שנשאר לך מאבי'.
"אלמנה בהיריון ואלמנה 'רגילה' זה לא אותו דבר. כשאת מאבדת את בעלך ואת בהיריון את עדיין בציפייה למשהו, בעוד שלאלמנה ‘רגילה’ אין למה לצפות באותו הרגע. כשאבי נהרג אמרתי: 'יש לי כרגע משימה, להגיע ללידה'. הרגשתי שיש לי יעד, שיש לי לאן להתקדם".
אימרי
"חודש לפני המלחמה אבי שלח לי הודעה: 'מה את אומרת על השם אימרי?' לא הבנתי. הרגע ילדתי את רומי, למה אתה מדבר איתי על שם של בן? צחקנו ולא דיברנו על זה יותר מדי. אחרי שהוא נהרג היה ברור שזה יהיה אימרי, כמו צוואה שהוא השאיר.
"בהתחלה היה לי מאוד קשה להתחבר לאימרי. בגלל שחוויתי את ההיריון לבד, הרגשתי שהוא כאילו לא שלי. אם את רומי עשינו ביחד, כולל כל הבדיקות והחיסונים - פה אני פתאום לבד. תמיד צחקנו שאני והוא זה גוף אחד, ופתאום אני בהיריון ואין לי את הפרטנר שלי. הרגשתי כאילו לקחתי תרומת זרע מבן אדם. החלום שלנו היה חמישה ילדים, היום אני מקווה שאצליח להגשים את החלום הזה, אפילו עם תרומת זרע. שמתי לעצמי מטרה, אם לא חמישה ילדים אז ארבעה. לבד.
"כשאנשים שומעים את אימרי ממלמל 'אבא' זה נשמע להם מוזר: 'איך הילד אומר אבא? הרי אין לו אבא', ואני מסבירה שאנחנו מדברים על אבא הרבה בבית ובכל שישי מדליקים נרות עם התמונה של אבא. הילדים יודעים שיש דמות שהיא אבא, אבל הוא פשוט לא נמצא פיזית. אם תבואי לבית שלנו זה ייראה לך כמו בית רגיל עם אבא, אמא וילדים. עיצבתי קיר של תמונות משפחה, עם תמונה של שלושתנו - אני והילדים - ותמונה של אבי בצד. זו התמונה המשפחתית שלנו. לא שמתי תמונות של אבי, רומי ושלי, אפילו שיש, כי לא רציתי שאימרי יגדל וירגיש בצד.
"כשיגדל אספר לו שאבא שלו היה גיבור שיצא להגן על אנשים זרים שהוא לא מכיר. שהוא אוהב אותו, למרות שלא הכיר אותו, ושהוא חיכה לו מאוד. אחרי שאבי נהרג התחלתי לעבוד עם שתי מאיירות על ספר ילדים שיוצא עכשיו, בשם 'אגדת הנמרים', על שני גורים שחיים עם אמא שלהם והם יודעים שיש כוכב בשמיים, ששומר עליהם, וככל שהם גדלים הוא נגלה אליהם כאבא שלהם".
החור שנפער
"פתאום אני עושה דברים לבד. הוא תמיד היה מקלח את רומי, ועכשיו זו אני. מלא פעמים הסתכלתי על המראה ואמרתי וואי, איזו מסכנה אני. בת 27, אלמנה, זה לא משהו שתיכננתי. אבל כלפי חוץ לא נתתי לאף אחד להגיד לי שאני מסכנה. רק לעצמי אני מרשה להגיד שאני מסכנה.
"לקח לי מלא זמן לקחת את הילדים לגן שעשועים, כי פעם אחת ראיתי אבא עם הבנות שלו וקיבלתי בוקס לבטן. לאט־לאט אני מתחילה לשחרר, להשלים עם המצב. אני לא יכולה לחסוך מהילדים פארק רק בגלל שקשה לי לראות אבות אחרים.
“הכי קשה היה בפגישה הראשונה בטיפת חלב. כל האחיות הכירו את בעלי ואת הסיפור, אבל אחות אחת שכחה. היא ביקשה את הטלפון שלו ואני ניסיתי להתחמק, היא לא הבינה ואז שאלה עוד משהו על בעלי. בסוף אמרתי לה: 'בעלי מת'. ואז היא נזכרה והתחילה לבכות, ונוצר מצב שאני מנחמת אותה. ולפעמים יש דברים בירוקרטיים - כשרשמתי את הילד למעון במחשב ביקשו טלפון של האבא, ואני מנסה לעשות 'דלג' וזה לא נותן לי. בסוף רשמתי את הטלפון של הדודה".
העתיד
"אצלי בבית אין יותר קרבי, אין קצונה, אני סיימתי. באותה השבת, כשהתקשרתי ואבי לא ענה, דיברתי עם דודה שלו ואמרתי לה: 'אם הוא חוזר, הוא עוזב את הצבא. אני מיציתי. לא יכולה יותר'. די, תרמנו מספיק למדינה. אבל קרבי או לא, שמרתי לאימרי את הכומתה שלו".
"בלידה הרגשתי שהוא מאחוריי, אומר לי 'יאללה, בואי נעשה את זה'"
הגר דניאלס עוזרי (29) עם בתה אלה (1.9) / אבא של אלה, רס"ל יעקב עוזרי ז"ל, נהרג ב־7 בנובמבר בקרב במחנה הפליטים שאטי / הגר הייתה בחודש החמישי להיריון
הרגע שבו החיים השתנו
"בבוקר שבו יעקב נפל הייתה לי מועקה נוראית, גוש בחזה. כל חמש דקות נכנסתי לטלגרם, בדקתי דיווחים. בצהריים אמא שלו התקשרה: 'תגידי, יעקב, דיבר איתך? שמעת משהו?' אמרתי שלא. היא ביקשה איש קשר, ונתתי לה את הטלפון של הרס"פ למרות שיעקב השביע אותי לא לתת. חצי שעה אחר כך דפקו אצלה בדלת. אצלי לא דפקו, כי לא ידעו איפה אנחנו גרים. אחר הצהריים לקחתי את הכלבים לטיול בשדה, וכשאחותו התקשרה אליי עניתי 'היי, מה קורה?' לפי הטון היא הבינה שאני לא יודעת, ואמרה: 'זה יעקב'. שאלתי: 'לפחות פצוע?' והיא ענתה שלא. ניתקתי. אפילו לא בכיתי. הייתי בשוק, פשוט הלכתי הלוך־חזור בשדה, ואז התכופפתי ויצא ממני קול, נהמה, שבחיים לא הוצאתי מהפה ומקווה שגם לא אוציא שוב".
סיפור האהבה שלנו
"הכרנו במסיבה, בגיל 16. חמש שנים היינו יחד ואז נפרדנו לעוד חמש שנים, וחזרנו. שנה לאחר מכן גילינו שאני בהיריון. יעקב ממש התרגש. הוא התחיל לאסוף בדיחות אבא, ואפילו החליט לפרוס את השנה השנייה שלו לשתיים, כדי לתת מאה אחוז להורות. קנינו מכשיר אולטרסאונד ביתי וכל היום היינו מסתכלים עליה. כסטודנט לעיצוב תעשייתי בשנקר הוא לא הפסיק לתכנן דברים שיבנה לתינוקת. אלה לגמרי קיבלה את החוש הטכני שלו, רק תני לה מברג ביד.
"יעקב נהרג ביום שלישי, ובשישי הייתה לי סקירה שנייה. אני זוכרת שבבדיקה ענדתי את השרשרת ולבשתי את הבנדנה שלו, ואמא שלו הייתה שם, וההורים שלי, אבל אני לא זוכרת מה הרגשתי. אני כן זוכרת שבסקירה הראשונה ראו לתינוקת איזו נקודה לבנה ויעקב היה היסטרי על זה. בסקירה השנייה אמרו שזה נעלם. 'אתה רואה?' דיברתי אליו, 'אמרתי לך שאין סיבה לדאוג'. בהמשך הייתי משמיעה לאלה הקלטות שלו מווטסאפים, והיא הייתה בועטת. שבוע לפני שמת הוא הספיק להרגיש אותה בועטת בפעם הראשונה".
הלידה
"הלידה הייתה מדהימה. הוא היה שם, בוודאות. רגע לפני האפידורל, כשאני בכאבים, פתאום הרגשתי שקט וכאילו הוא מאחוריי. פחדתי להסתכל לאחור כדי שזה לא ייעלם, ברמה כזאת. הרגשתי שהוא אומר לי 'יאללה, בואי נעשה את זה'.
"כשחזרנו להיות בקשר אחרי הפרידה, טיילנו בים ואמרתי לו: 'אני רוצה משפחה, ילדים. אני לא משחקת עכשיו'. והוא ענה: 'את לא מפחידה אותי, אבל יש לי שם לבת'. אמרתי לו 'אוקיי, אבל גם לי. אז אתה יכול להגיד את שלך ואנחנו עדיין נלך על שלי'. ואז הוא אמר 'אלה'. זה היה גם השם שאני חשבתי עליו".
אלה
"אלה ילדה בריאה ומאושרת. היא קיבלה בול את העיניים של אבא שלה. יש בה קסם, היא ממגנטת אנשים ונורא קל לאהוב אותה.
"אלה יודעת להפריד בין אבא שלה לאחרים, אבל עכשיו היא בשלב שכל הילדים סביבה אומרים 'אבא', ולפעמים היא מצביעה על אבא של ילד אחר ואומרת 'אבא'. אז עכשיו אני מנסה ללמד אותה להגיד 'אבא של'.
"לאלה יש שיחות שלמות עם אבא שלה. לפני כמה זמן, פתאום אני שומעת: 'אבא, די'. אני רצה לחדר והיא מדברת עם התמונה שלו, ממש שיחה. היא אומרת משהו, ואז עוצרת, מקשיבה, ושוב אומרת משהו. בגלל זה, כששואלים אותי 'מה היית רוצה שהיא תדע עליו', אני מאמינה שהיא כבר יודעת עליו, שהיא מרגישה אותו ושיש להם חיבור".
החור שנפער
"הרבה פעמים אלה עושה משהו, ואני אומרת: מה אני עושה עכשיו, למי אני מספרת? אם יש משהו שיכול להוריד אותי על הברכיים זו המחשבה שהוא מפספס אותה, שהוא לא זכה להיות איתה בלידה, לא ילמד אותה לרכוב על אופניים, לא קם אליה בלילה ולא עושה לה עיסויי בטן כשיש לה גזים".
מה מחזיק אותי
"היום יש אצלי הפרדה מוחלטת בין מה שקרה - לבין אלה והאושר שהיא. אני לא מוכנה לערבב ביניהם. גידלתי בתוכי משהו מדהים, את הבת שלנו, שחיכינו לה, ציפינו לה יחד, ויצא הדבר הכי טוב בעולם. שום דבר בזה לא מבאס. יעקב השאיר לאלה לב שלם. לא נלקח ממנה שום דבר. היא נולדה למציאות שבה אבא מת. הוא לא השאיר בה את הצער שבפרידה. את הלב של כולם הוא שבר, אבל ידע על מי לשמור".
העתיד
"רגע אחרי שקציני הנפגעים הלכו, קראתי להם חזרה וביקשתי לשמור זרע. לא יודעת אם זה משהו שהייתי שוקלת לעשות אם לא הייתי כבר בהיריון. גם בעניין הזה אני בהתלבטות, כי אני לא יודעת אם יעקב היה רוצה שאביא ממנו ילד כשהוא בכלל לא פה. מצד שני, אתה הלכת, עשית את מה שאתה צריך כדי לדאוג להגן על הבית, אני עכשיו מגינה על הבית האישי שלנו ובונה אותו".
"ארי הוא כמו אלירן. אסרטיבי, סוחף, כריזמטי"
עדן אברג'ל (29), אמא לארי־יהודה, בן שנה וחצי / אבא של ארי־יהודה, רס"מ אלירן אברג'ל ז"ל, שוטר במתפ"א, יחידה משטרתית מיוחדת, נהרג ב־7 באוקטובר כשנכנס לחלץ תושבים משכונת הזיתים בבארי / עדן גילתה על ההיריון רק אחרי השבעה
הרגע שבו החיים השתנו
"אלירן היה מנותק קשר כבר משבת בצהריים, אבל רק בראשון הגיעו והודיעו לי רשמית. הניחו שהוא נפל, אבל לא ידעו במאה אחוז. אחר כך שמעתי את כל הסיפור: היחידה שלהם נכנסה בשני קרקלים לשכונת הזיתים בבארי, ואר־פי־ג'י שנורה עליהם מאחד הגגות הרג את כולם, חוץ מאלירן ועוד שניים. אלירן הצליח להינצל, נכנס לבית, חיסל מחבלים - ושם נפל. ביום ראשון נכנס לקיבוץ כוח של מתפ"א והתחיל לספור את החללים. בהתחלה הם לא מצאו את אלירן וחשבו שהוא חטוף. רק בשני בבוקר, פתאום אני רואה שכל ה־וי בווטסאפ הופכים לשניים כחולים. הבנתי שההודעות התקבלו. התקשרתי, וענה לי אל"מ (במיל') גולן ואך, שאמר לי שהוא מזהה את אלירן. ככה קיבלתי את הבשורה".
סיפור האהבה שלנו
"הכרנו בצבא, כשאלירן היה לוחם איסוף קרבי בגדוד 869 ואחר כך חפ"ק אוגדה 91, ואני מתחקרת ביטחונית בחיל המודיעין. התחתנו ב־6 באוקטובר 2021. לפני שנהרג עוד הספקנו לציין את יום הנישואים השני. כבר היו לנו כרטיסים לברצלונה, לכמה ימים אחר כך. במקום זה הלכתי לבית העלמין, להלוויה שלו".
ההיריון
"שנה וחצי הייתי בטיפולי פוריות. כמה ימים לפני 7 באוקטובר אלירן נגע לי בבטן ואמר 'מאמי, יש לי הרגשה טובה. הפעם זה יצליח'. הוא אפילו דיבר אליו וזה היה רגע מרגש. בעצם, זו הייתה השיחה הראשונה והאחרונה שלו עם ארי. אחרי שהודיעו לי על אלירן התמוטטתי והובהלתי לבית חולים, שם הרגשתי שאני מתאבלת עליו ועל החלום שלנו לפרי בטן. אבל היינו אחרי טיפול, הפרופסור התעקש, ובתום השבעה, ישר מבית העלמין, הלכתי לעשות בדיקת דם. כמה שעות אחר כך קיבלתי תשובה חיובית. זה נטע בי המון אור, תקווה והתרגשות, לצד חששות גדולים. פתאום הכל הרגיש לי זמני, לא ודאי ולא בטוח. הרגשתי שבכל רגע משהו רע יכול לקרות שוב.
"אלירן חסר לי מאוד בסקירות ובבדיקות. הייתי הולכת לעיתים קרובות לבית העלמין, מדברת אליו הרבה. כשגיליתי שזה בן אמרתי שאלירן שלח לי מאהב קטן. ילד שאני אדאג לו, ושבעתיד הוא ידאג לי. בחנוכה האחרון לפני המלחמה, שנינו כתבנו דברים ושמנו בחנוכייה. אומרים שככה דברים מתגשמים. בחנוכה 2023, חודשיים אחרי שהוא נפל, פתחתי את הפתק של אלירן, והיה כתוב בו: 'בן/תאומים'. ובאמת נולד לנו בן במזל תאומים. כנראה שבורא עולם לא שכח אותי, ונתן לי את הילד במתנה. אני באמונה שאלירן יודע עליו. הוא מופיע לי בחלומות, מחבק ונוכח ונמצא".
הלידה
"אלירן היה נוכח בחדר הלידה בכל רגע. בין אם בתמונה שלנו ששמתי בחדר, או בשירים - 'ביחד' של מרינה מקסימיליאן ו'נשמה שלי' של עידן רפאל חביב, ששמתי לי באוזניות. כשהוציאו את ארי התחלתי לבכות. מיד ראיתי בו את אלירן, עם כף היד הגדולה והאצבעות הארוכות, הרגליים, האוזניים".
ארי
"ארי, כמו אלירן, מאוד אסרטיבי, חברותי, סוחף, כריזמטי. לאן שהוא הולך כולם סביבו, וזה לא משנה אם אלו ילדים או מבוגרים. זה גם מי שאלירן היה”.
החור שנפער
"החיים שלנו הם לא בצל של אלירן אלא לצידו של אלירן. אבל זה לא בא טבעי, צריך לעבוד על זה. נכון, לארי אין זיכרונות מאבא, אבל לאלירן יש זיכרונות איתי ואני דואגת להחיות אותם מול ארי עם סיפורים, הקלטות, סרטונים. אלירן מאוד נוכח בחיים שלנו. כשבאים אלינו ילדים הוא מצביע על פינת ההנצחה שבכניסה, אומר 'אבא, אבא' ומספר עליו באופן שמותאם לגילו. לפני השינה אנחנו ניגשים לתמונה של אבא, אומרים: 'לילה טוב', ובבוקר: 'בוקר טוב אבא, תעשה שיהיה לנו יום טוב ומוצלח'. הכי נקרע לי הלב בפארק, כשיש אבא עם ילדים וארי מסתכל עליהם מהצד, לפעמים ניגש, מנסה לייצר קשר עם אותו אבא, מגיש לו פרח, כדור או סתם צוחק".
העתיד
"ארי היה העובּר האחרון שלנו, ובגלל הזמן שעבר לא הייתה אפשרות לקצור זרע מאלירן. אז למרות שאני כל כך רוצה, לא יהיו לי עוד ילדים מאלירן. בסוף אני אמצא את האדם הנכון והמתאים, זה יהיה מישהו שאני אוהב והוא יחזיר לי אהבה, ניצור לעצמנו בית ויהיו לארי אחים. כרגע אני לא חושבת קדימה מדי. למדתי לחיות את הרגע, את הכאן והעכשיו, וכאן אני עם ארי והוא כל עולמי ותמיד יהיה כל עולמי".
המיזם שמעניק לאלמנות ליווי ותמיכה במהלך ההיריון
בתחילת נובמבר 2023, חודש לתוך המלחמה, ליווה שלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, את אשתו לחדר הלידה. באותם רגעים נחתה עליו ההכרה מה עוברת אישה שהתאלמנה כשהייתה בהיריון. כשחזר למשרד התחיל בגיוס תרומות למה שיהפוך למיזם "לצידך", המלווה אלמנות צה"ל טריות שהשכול פגש אותן ברגע הרגיש ביותר בחייהן - במהלך היריון.
מלחמת חרבות ברזל הוסיפה לרשימה העצובה של משפחות השכול 354 אלמנות ו־895 יתומים. 45 מהאלמנות היו בהיריון כשבן זוגן נפל. תוכנית "לצידך", המעניקה מעטפת לאלמנה ההריונית, נמשכת שנתיים מרגע נפילת בן הזוג וכוללת ליווי מיילדות, בדיקות, טיפולים אלטרנטיביים, מענק בחודש התשיעי, שהייה במלונית לאחר הלידה, הוצאות ברית, שירות של אחיות לילה, ושירותים נוספים לפי הצורך האישי.
בשבוע שעבר התקיים במלון דן אכדיה כנס "עוצמאמא" - תוכנית ההמשך של "לצידך". אותה מובילה מיכל זמורה, אלמנתו של רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, והיא מתמקדת בילדים שנולדו לתוך אובדן או חוו אותו בגיל הרך.
"המלחמה האחרונה הביאה לשינויים גדולים בהתייחסות לכאב הגדול של האלמנות הצעירות", אומרת עו"ד זהבה גרוס מידן, יו"ר "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל". "עצוב שהמדינה לא השכילה להקים את 'לצידך'. זה צריך להיות פרויקט מדינתי, ולא תוצאה של גיוס תרומות".
