כוח: "אין לציבור עניין להמשיך לממן את עולם הקולנוע", "לאזרחים נמאס לשלם על סרטים שפוגעים בחיילי צה"ל" וכמובן "התרבות תחזור לעם" – אלו הנימוקים שסיפק שר התרבות והספורט מיקי זוהר בהתקפת האמוק שלו על התעשייה המקומית, אחרי שניסיונו להקים "טקס קולנוע ממלכתי" הפך לפארסה והוא כעת עובר ליעד הבא והשאפתני בהרבה: איום על מימון הקולנוע הישראלי בכללותו. זוהר הוא פוליטיקאי חכם, ויודע שהטריק מספר אחת במקצועו הוא לדבר בשם "העם". וכשזה לא מספיק, הוא מסתתר מאחורי גבם של חיילי צה"ל ה"מוכפשים" לכאורה בסרטים שלא ראה. יש כמובן גילוי נאות שחסר כאן: שאלת תקצוב הקולנוע על ידי המדינה לא הופיעה במצע-הלא-קיים של הליכוד ולא עמדה במרכז הקמפיין של אף מפלגה. להפך, רק בתחילת השנה התגאה אותו שר תרבות ובצדק שהגדיל את תקציב הקולנוע השנתי ל-130 מיליון שקל. אז כנראה לפני שנה "העם" רצה כך, והיום "העם" רוצה אחרת, כי זוהר רוצה.
לא העם ולא הקולנוע מעניינים את זוהר, אלא באופן טבעי כוחו הפוליטי – בפריימריז בליכוד מחד, ומול מוסד תרבות מאידך, שולי ובעייתי ככל שיהיה (האקדמיה הישראלית לקולנוע, שסירבה להתיישר עם רצונותיו וצריך ללמד לקח על ידי הקמת טקס שיתחרה בה ויחליף אותה). אפשר לדון עד מחר בתועלת בפרס נוסף, אפשר גם לבוז לפרסים בכללי, לאליטות, לטעון "מי שמכם" – זה נכון גם באוסקר. אבל זה לא ש"פרסי הקולנוע הישראלי", שאותם המציאו במשרד התרבות בחיפזון, מחזירים את הכוח לצופים. הלהיטים "לשחרר את שולי סאן" ו"ההילולה 2" אינם מועמדים שם לפרסים המרכזיים, אלא שורת סרטים עלומים. זה לא ה-People's Choice Awards אלא ה-Mickey's Choice Awards. משרד התרבות והספורט טוען שוועדה מקצועית, שזהות חבריה לא פורסמה, בחרה במועמדים. מיהם בדיוק, וכמה מהם אולי מועסקים ישירות או בעקיפין על ידי משרד התרבות? מה זה משנה, העיקר שהכוח יהיה בידי השר ונאמניו לקבוע מהו "קולנוע טוב" ומה לא, בשם "העם". כמו בברית-המועצות.
היה משהו מכמיר לב במתקפת הזעם של השר בעקבות ההודעות של מועמדים שמושכים את ידיהם מהפרס שהגה. כמו גיבורת "הקיץ של אביה" – אולי גם אותו השר לא ראה – מצא את עצמו זוהר במצב של "אף אחד לא בא למומולדת"
כבוד: היה משהו מכמיר לב, כמעט מרגש, במתקפת הזעם הפתאומית של השר בעקבות מפולת ההודעות של מועמדים שמושכים את ידיהם מהפרס, בטקס שאמור להיערך בניצוחו בעוד שבוע בבנייני האומה. כמו גיבורת "הקיץ של אביה" – אולי גם אותו השר לא ראה – מצא את עצמו זוהר במצב של "אף אחד לא בא למומולדת". עלבון הוא רגש חזק, גם בפוליטיקה, גם בתרבות, וזו נקודה מעוררת הזדהות במסע הנקמה הטראמפיסטי שלו במי שהוא חש שזילזלו בו.
בנימין טוביאסצילום: עוז מועלםכסף: בסוף, נאמן להצהרתו המיתולוגית של "כוח, כבוד, כסף", יש לשר שוט: מימון. שינוי או ביטול כל חוק הקולנוע – שהביא למדינה ב-25 השנים האחרונות יצירות ענקיות כמו "גט", "ואלס עם באשיר", "בופור", "חתונה מאוחרת" ו"אפס ביחסי אנוש" שלא היו מופקות בלעדיו – נראה כמו משימה נחשונית, בטח בשנת בחירות. אבל כבר עכשיו יש לשר יכולת להעניק שי צנוע לחג. משרד התרבות הבטיח: 100 אלף שקל לכל זוכה. סכום לא מבוטל, בטח לצלמים, עורכים ושחקנים שרובם גרים בדירות שכורות, מחפשים בנרות את הפרויקט הבא. להגיד ל-100 אלף שקל "לא" זו לא בחירה קלה עבור איש מהם. המרד הספונטני של אנשי קולנוע מול מה שאין אלא לתאר כניסיון לקנות נאמנות לממשלה הוא תעודת כבוד, כבוד אמיתי. ולצד שלושת הכ' של זוהר שחשובים כמעט לכל אדם – מיותר להכחיש זאת – יש אמנים שאוחזים בערכים נוספים שזוהר לא יבין לעולם: סולידריות, כישרון ואינטגריטי.
