בכל בוקר, כששני מיליון תלמידים ברחבי הארץ מגיעים לבתי הספר, מתגלה שוב ושוב עד כמה הכניסה למוסדות החינוך הפכה לאזור מסוכן. גדרות גבוהות שחוסמות את שדה הראייה של הנהגים, מעקות שמנתבים את הילדים ישירות לכביש, חוסר בתכנון חניות, מפרצי עצירה לא יעילים ועומסי תנועה שהופכים רגע אחד לשגרה ורגע לאחר מכן להכנה לאסון.
"אנחנו נמצאים בכאוס", אמרה ימית גונדבי, יו"ר הנהגת הורים בחריש. "אזורי הכניסה לבתי הספר מאוד עמוסים בשעות הבוקר והצהריים. אנחנו רואים מדי שבוע ילדים מתפרצים לכביש ואין מי שילווה אותם לבית הספר". לדברי גונדבי, חלק בלתי נפרד מהבטיחות ליד בתי הספר אלו משמרות הזה"ב, מיזם הולך ונעלם שמעולם לא התקיים בחריש.
המצב הזה אינו ייחודי לחריש. כל מי שמסתובב ליד מוסדות חינוך בשעות הבוקר מבחין באינספור תקריות מסוכנות עבור התלמידים. ביישובים ערביים המצב חמור פי כמה. "מאז שאני זוכר את עצמי אני רואה ליד בית הספר את בעיית הרכבים המצטופפים בכניסה וחוסמים את הדרך, זה הגיע לא פעם אפילו לאלימות פיזית בין הורים", סיפר עו"ד עזייב כבהא, יו"ר הנהגת הורים ביישוב ברטעה. "אין שום מקום בטיחותי להוריד את הילדים, עוצרים ממש בכביש ומורידים את הילד כשנאלצים להשאיר את האוטו באמצע הדרך. ברשות לא מיהרו לעשות שינוי כדי לא להיתקל בקשיים מצד התושבים ובעצם לא יזמו שום פתרון לתיקון המצב".
אחרי לחצים רבים, ההורים ביישוב מקווים שבקרוב יופעל מיזם "נשק וסע" ויבוצעו התאמות של התשתיות בסמוך לבתי הספר. "התקציבים בדרך כלל לא הולכים לבטיחות, יש גם פחות מודעות לזה", הסביר כבהא. "כמובן שיש גם השפעה לכך שאין כמעט אכיפה, מתעסקים רק בדוחות על חגורה וטלפון. כשדיברנו עם המשטרה על 'נשק וסע' ומשמרות זה"ב, זה לא ממש עניין אותם, פיזרו תירוצים".
יחיאל מונטג, מייסד ומנכ"ל עמותת "נשק וסע", מתמודד עם מחדלים בטיחותיים כבר עשורים. הוא הקים את העמותה ב-2003 במטרה להסדיר את הגעת התלמידים לבתי הספר ולמנוע סיכון חיים ועומסי תנועה בבקרים. איך זה עובד? מתחם הורדה ייעודי המאויש על ידי הורים מתנדבים שעברו הכשרה, המסייעים לילדים לצאת בבטחה מהרכב אל שטח בית הספר ללא צורך בחניית המכונית או ביציאת הנהג.
באופן זה, הפרויקט מצליח לצמצם את תופעת החניה הכפולה בצירי התנועה, להגביר את זרימת כלי הרכב בסביבת מוסדות הלימוד, והחשוב מכל: להבטיח את שלומם של הילדים בנקודת המפגש הקריטית שבין הכביש למדרכה.
"כיום המיזם פועל ב-436 בתי ספר, ויש עוד 548 מוסדות שבהם אנחנו בהליכים פתוחים", אמר מונטג. "בארץ יש 3,550 בתי ספר. יש פער עצום בין התפיסה ההנדסית לבין הגורם האנושי. צריך להתייחס לאופי הישראלי, לחוצפה הישראלית, ברחוב דו-נתיבי כמעט תמיד יהיו רכבים שיסעו בכיוון ההפוך לנסיעה או יעשו סיבוב פרסה בניגוד לחוק, וזה מסכן את הילדים יום-יום. ההורים מגיעים והילדים יורדים לכביש במקום למדרכה, או שילדים משתחלים דרך מעקה הולכה. ומה קורה אם ילד נתקע שם?".
העלות הזעומה של מיזם "נשק וסע" רק הופכת את ההזנחה לחמורה יותר, כשההשקעה הכספית היא ממש אפסית, כ-3,000 שקל. מונטג סיפר על מקרים שבהם בתי ספר פונים, אך העירייה לא פועלת חודשים ארוכים או בכלל לא. "היה בית ספר שפנה אליי, חצי שנה לא עשו כלום עד שהיה ילד שכמעט נדרס, ואז פתאום התעוררו. אנחנו רוצים למנוע את המצבים האלה עוד לפני שהם קורים", הסביר.
מונטג הוסיף כי חוזר מנכ"ל משרד החינוך מחייב הורה למסור ילד בגן למבוגר, אך כמעט תמיד אין חניה מסודרת, ולכן גם ההורה הנורמטיבי ביותר נאלץ לעשות עבירות תנועה, כשהתשתית לא מותאמת, וכך הכול הופך פרטיזני ומסוכן. נוסף על התכנון הבעייתי, האכיפה הדלה מקשה על יצירת שינוי אמיתי. "מחלקות הפיקוח ברשויות קטנות, וכשמבצעים עבירה ליד בית ספר - או שלא מגיעים או שמגיעים כשכבר לא רלוונטי", תיאר מנכ"ל עמותת "נשק וסע". "על הרשויות מוטלת האחריות לשמר את התהליך לאורך זמן, ואני מקווה שעוד בתי ספר יצטרפו".
