בשבוע שעבר ציינה הכנסת יום מיוחד לתרומתם לבניית המדינה והציונות של יהודי צפון אפריקה. לכאורה, קצת מוזר ש-77 שנים אחרי הקמתה, במדינת ישראל צריך יום מיוחד כדי לציין את תרומתם - אלא ששנים של מסגור סיפור הקמתה של המדינה כתוצאה בלעדית של מעשי התנועה הציונית הובילו למציאות שבה תרומתן של עליות נוספות, שלא היו חלק ממנה, לא סופר עד היום.
1 צפייה בגלריה
הגירוש למחנה ג'אדו בלוב, מתוך סרטון הדמייה "קולות מהמגרב"
(צילום: באדיבות מוזיאון לוחמי הגטאות)
בחגיגות 75 השנים להקמתה של פתח-תקווה הודה דוד בן-גוריון שהציונות קדמה לתנועה הציונית, וברגע שהגדירו את העלייה ממזרח אירופה בשנת 1882 כעלייה הראשונה נעשה עוול לעליות שקדמו לה. ואכן, בבוקר לח בשנת תרל"ח, כשיצאו הרוכבים מיפו - הם לא היו חמישה, הם היו שישה. רוכב אחד מיוחד ליווה את החבורה המוכרת מהבלדה על יואל משה סלומון: אברהם מויאל. מויאל נולד במרוקו ועלה לארץ בשנת 1852, כחלק מעלייה של מאות משפחות (אלפי עולים) שעשו את דרכן מצפון אפריקה לישראל 40 שנה לפני העלייה הראשונה. הטריגר לעלייה הזו היא שנת הת"ר, 1840 - שנה שנחשבת כפוטנציאל לגאולה. המשפחות הללו עזבו את צפון אפריקה מבחירה ולא מבריחה, ולכל מקום שאליו הגיעו הן יצקו את התשתית לקליטתם של העולים העתידיים. העולים הללו רכשו אדמות, חידשו את החקלאות והקימו שכונות מחוץ לחומות בירושלים וביפו. הם גם חידשו את היישוב היהודי בעזה, שכם ורמלה, אך הם לא עסקו בכתיבת טקסטים, ועשייתם לא הונצחה בשירים או במאמרים. הם פעלו מתוך אמונה דתית גאולית עמוקה של כמיהה לציון. המילה ציונות היא לא חלק מאוצר המילים של העולים האלה, אבל היא חלק בלתי נפרד מחייהם: הם נולדו ציונים.
מויאל, השר הראשון לענייני התיישבות, ליווה את הקמת מקווה ישראל, פתח-תקווה והמושבות הראשונות. במכתבים ששלחו חברי תנועת ביל"ו בארץ לחבריהם ברוסיה הם תיארו את פועלו של מויאל. בלעדיו, כך נראה, לא ברור מה היה עולה בגורלם ובגורלן של המושבות הראשונות.
תמר אסרףביום חמישי י"ב בטבת נציין 141 שנים לפטירתו של האיש שעשה היסטוריה, אך לא זכה להיכנס לספרי ההיסטוריה. הוא קבור בבית העלמין היהודי ביפו, שנעול ברוב ימות השבוע, ויחד איתו קבור עמוק באדמה סיפורם של העולים שלא זכו עד היום לא לשם ולא להכרה לאומית. אין להם ערך בוויקיפדיה, ומי שירצה ללמוד על פועלם יצטרך להתאמץ.
סיפורם של העולים שהגיעו באמצע המאה ה-20 דומה במובנים רבים: במשך שנים סיפור עלייתם לא היה סיפור חלוצי, הם הגיעו אחרי קום המדינה ונשלחו בעל כורחם להתיישב בחבלי הארץ הלא-מיושבים בנגב ובגליל. אבל הם חלוצים, בניהם של חלוצים שעבדו קשה מאוד ליישב את הארץ הזו והפכו אותה משממה לגן פורח. את היום המיוחד בכנסת צריך למנף קדימה, להכרה לאומית בעליית הת"ר שתאפשר להאיר מחדש את הסיפור הציוני. זה לא רק צדק היסטורי - זה בעיקר תקווה לעתיד שיש בו חלק לרבים וטובים שעד כה לא זכו להרגיש שסיפור הקמתה של מדינת ישראל הוא גם הסיפור שלהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.12.25
