הם היו שישה, טום, מנו, נדב, בר, גיא ורני - היום הם חמישה. הם גדלו יחד במיתר, יישוב קהילתי שבו כולם מכירים את כולם. חבורה שנבנתה במשך שנים. "נהיינו יד אחת", מספר טום ברודסקי. "חבורה שמכירה אחד את השני בעיניים, בלי צורך במילים. המשפחות, בנות הזוג, כולם בפנים. עשינו הכל יחד".
בערב שלפני 7 באוקטובר, הערב האחרון לפני נפילתו של רני גואילי, החלל החטוף האחרון, בקרב על קיבוץ עלומים, החבורה בילתה יחד. הם יצאו יחד למסיבה בבאר שבע. שבועיים קודם לכן רני שבר את הכתף וסבל מכאבים חזקים, ולאחר שקיבל בטעות במסיבה מכה בכתף הפצועה, הוא הלך הביתה.
"כאבה לו הכתף ברמה גבוהה מאוד", מספר טום. "ב-7 באוקטובר, כשקמתי וקלטתי מה קורה, היה לי ברור - רני לא יוצא. אין סיכוי". כל החברים היו בטוחים שהוא יישאר בבית עם הפציעה. "כולנו הכרנו את הפציעה שלו. ידענו שיש לו ניתוח. היה לנו שקט מסוים, שהוא פצוע בבית", מספר גיא אלקבץ.
אבל רני לא היה בבית, הוא יצא לשטח להציל חיים. "התקשרתי אליו בשבת בבוקר והוא אמר לי, 'אני בהיתקלות, אדבר איתך אחר כך', ואז התחלתי לשמוע צרורות של ירי ברקע", טום נזכר. "זמן קצר לאחר מכן הגיעה הודעה: 'נפצעתי אחי, אל תספר לאף אחד', לצד סלפי עם דם על הפנים. מאז הקשר נותק". הוא מעיד ש"רני היה איש מיוחד, לא סתם הוא כתב לי לא לספר לאף אחד. הוא ידע שאם כל החברים יידעו - כולנו נתלבש, נתחמש ונצא לחפש אותו. הוא לא רצה לסכן אותנו. זה היה רני".
במשך שבועיים גואילי הוגדר נעדר. טום, שוטר בעצמו, ניסה לחקור, למצוא סימן לאופטימיות. "הראש לא הפסיק לעבוד. ניסיתי למצוא כל קצה חוט". החבורה המשיכה להתכתב, לדון, לחפש רמז. ביום שבו הבינו מה הייתה הנקודה האחרונה של רני בקרבות, הם יצאו לשם יחד. "מצאנו את התרמילים של רני", מספר גיא. "הבנו מה קרה שם". כשהוא הגיע לנקודה ושלח בקבוצה המשותפת את המיקום והתמונות, שנייה לאחר מכן הופיעה התראה: רני גואילי יצא מהקבוצה. "זה היה הזוי. כמו הסימן שחיפשנו".
"למה לא התחבאת?"
לקבוצת הווטסאפ המשותפת של החבורה קוראים "מסכן מטומטם". שם שנולד מהיכולת המשותפת של כל חברי הקבוצה להיתקל בדברים, ליפול, לשבור, לצחוק על עצמם. "כולנו מגושמים", הם מספרים, "רני במיוחד". לכל אחד מהם יש כינוי ייחודי לו בחבורה. כל אחד מהם עם רזומה של מאות ימי מילואים בשנתיים האחרונות, כולם מתגעגעים לרני.
"הדבר היחיד שעצר את רני", אומר טום, "זה שנגמרה לו התחמושת. היום אני נוסע לאותה נקודה בה הוא נלחם, ליד העץ ארור. מסביב יש מיליון מקומות להתחבא. וכל פעם אני שואל את עצמי - למה לא התחבאת רני? ואני מבין, כי כזה הוא רני. לא מוותר".
רני היה הדבק של החבורה, כל כך חזק מבחוץ, וכל כך רגיש מבפנים. "הוא אהב לצאת ולבלות, אבל גם ממש אהב לשבת בבית", מספר בר ישכרוב. יומיים לפני 7 באוקטובר הם ישבו בסוכה של נדב לערב פיצות. רני סיפר לחבריו על החלום שלו להגיע לימ"מ. "זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר שזה הכיוון שלו. שהמשטרה זו השאיפה. ב-7 באוקטובר הוא הוכיח עד כמה הוא היה ראוי לזה".
ב-30 בינואר, כשהגיעה ההודעה שרני אינו בין החיים, החברים נסעו מיד לבית המשפחה. "מהיום שהוא הוגדר חטוף כבר חשבתי שהוא לא בין החיים", מספר עמנואל (מנו) אוחיון. "אני מכיר את רמת המסירות שלו. הוא לא היה נותן לעצמו ללכת בלי לתת הכל". החזרה שלו, הם אומרים, תסגור מעגל. "אם יחזור חלל יהיה קבר לבכות עליו. ואם הוא איכשהו יחזור בחיים, זה יהיה נס. אבל את הבשורה הכי גרועה כבר קיבלנו".
"כשקיבלנו את הבשורה משהו בי נשבר", משתף טום. "עד היום אני שואל מה יכולתי לעשות אחרת". אך מתוך השבר נולדה גם אהבה: את אשתו טום הכיר שם, דרך אחותו של רני, "אני בטוח שהוא שלח לי אותה, הוא דאג לי".
זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, הם החליטו להנציח את הקשר המיוחד של החבורה בקעקוע משותף, קעקוע שמסמל את רני. בקעקוע מופיעות צלליות של חמשת החברים שנותרו, מוטבעות ברקע תמונתו של איירון מן - סמל שמייצג את רני, "איש הברזל" כפי שהם כינו אותו אחרי הפציעות הרבות שעבר.
"זה לא נגמר עד שרני חוזר", החברים מדגישים. "לא בשבילנו ולא בשביל עם ישראל. המלחמה לא הסתיימה, יש שם מישהו שצריך לחזור הביתה". ולסיכום, הם מבקשים להזכיר משפט אחד, שחי איתם כל יום בכאב - אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.12.25
