נשימה.
יש לי הערכה רבה לטראמפ.
לא משנה כמה יפליג ויהגג, וכמה ייראה תלוש, אני אזכיר לעצמי שהאיש המושמץ הזה הוא זה שכנגד כל הסיכויים השיג הסכם, והחזיר את החטופים. האיש שפועל הפוך מענקי המדינאים והדיפלומטים הצליח בדרכו הגמלונית, הבוטה, להחזיר נשימה למדינה שלמה - מול הנהגה שהמתכון שלה להמשך הישרדות היה שלא ננשום.
לכן, כשהוא מציע פרק ב' למזרח תיכון שעדיין בוער, והסכמי אברהם, וסוריה, וטורקים בעזה, אני לא מזלזל לרגע. ההפך.
מילים.
ואני מקשיב ברצינות כשהוא אומר שנתניהו הוא זה שהציל את ישראל. ומנסה להדוף את הקולות בראש שצצים מיד. אלה שאומרים - נתניהו הרי פילג והחליש את העם. כלומר עד היום. והוא מימן ויצר את התשתית ל-7 באוקטובר, להתפרצות חמאס. ולא עצר במשך שנים ארוכות את הגרעין האיראני והפרוקסים. ולא באמת הביא ניצחון מוחלט למרות שמשך מלחמה איומה, ועוד אלף דברים שאיכשהו קשה להחשיב כהצלה שלנו.
כשקולות כאלה עולים, אני נזכר: טראמפ יודע להשיג דברים גדולים שאחרים לא מסוגלים. אפשר לצחוק על אוצר המילים שלו. אבל במילים שלו הוא יודע להשתמש. דיבור מבחינתו הוא אמצעי, כלי, לא מטרה. הוא יכול לרדת ב-200 קמ"ש על נשיא אוקראינה כדי להוביל אותו עם גב לקיר. ובאותן עוצמות להלל את מנהיג סוריה או ארדואן או אפילו חמאס, כשהוא צריך לגייס את הרוצחים לצורך הסכם שמציל חיים.
חוזקות.
מהצד זה נשמע צורם. טראמפ מחלק את מנהיגי העולם לכאלה שמתנהגים יפה וכאלה שלא. כאילו העולם הקבצה ג'. חלק זקוקים לסייעת, קושנר וכאלה. חלק התקדמו, משתתפים יפה בשיעור, מצביעים והכל. חלק עוד דקה נשלח לעזור לאב הבית. וחלק, כמו שהוא אוהב לומר, נראה מה יהיה איתם.
הוא צודק בגדול.
התחושה שאנחנו מדינת חסות, ואיבדנו ריבונות, שהתעוררה אחרי מסיבת העיתונאים של המנהיגים שלשום, ומשמשת דלק לביקורת נגד נתניהו, היא לא כזו שצריך להתייחס אליה ברצינות תהומית מדי
הגישה הזו, באופן אוטומטי, הופכת את טראמפ למורה העליון של כדור הארץ. לפדגוג. זה שיודע לנזוף אבל גם לפרגן מילה טובה למנהיג. להרים אותו. להדגיש את החוזקות. כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו. כזה שאפשר להיזכר בו אחר כך בערגה. ולהתגאות. אצל נתניהו, שנראה לא פעם הכי רחוק ממנהיג, זה טראמפ.
כשנשיא ארה"ב מחמיא לו, ועוד בהכי מוגזם שיש, מציל ישראל וזה, אפשר לראות את נתניהו זורח בנורות לד. בזיקוקים.
והאמת, שברגע כזה לא נעים להפריע לו עם זוטות כמו מציאות.
ווליום.
צריך לזכור שני דברים.
התחושה שאנחנו מדינת חסות, ואיבדנו ריבונות, שהתעוררה אחרי מסיבת העיתונאים של המנהיגים שלשום, ומשמשת דלק לביקורת נגד נתניהו, היא לא כזו שצריך להתייחס אליה ברצינות תהומית מדי. ככה טראמפ מתייחס למנהיגים. מהמלך של סעודיה וצפונה. תהיו בטוחים שיש שליטים סביבנו שהרבה יותר קשה להם עם זה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןהעניין השני הוא שטראמפ לא באמת מחנך. הוא לא באמת רוצה לזרוע שתילי מצוינות אצל נתניהו. ולעזור לו לממש את הפוטנציאל שבו. ואוזן קשבת. וחיזוק חיובי. ומילה טובה אצל רכז השכבה, שיעזור לו עם חנינה כדי לפתוח דף חדש.
לא.
בסוף טראמפ רוצה להוביל את נתניהו ואותנו לאנשהו. מילים, כאמור, זו הדרך. והעוצמות שלהן כרגע הן עד קצה הווליום. העובדה שאנחנו לא לגמרי יודעים מה היעד של הנשיא האמריקאי – זה הנתון החסר. לפי רמת הפרגונים, זה חתיכת נתון.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.25
