בשנים האחרונות מתרחב אצלנו תהליך מדאיג. פרסומים עיתונאיים מחלחלים ישירות ללב ההליך המשפטי. הפרסום הופך לעילה לחקירה והתחקיר מוצג כראיה לעתירה לבג"ץ. כך מטושטש הגבול הקריטי בין מערכת המשפט לתקשורת והזכות החשובה ביותר לאזרח בדמוקרטיה, הזכות להליך הוגן, נרמסת.
כך עובדת השיטה: התקשורת מפרסמת תחקיר, לעיתים על בסיס מקורות אנונימיים או מסמכים חלקיים. הפרסום מייצר הד ציבורי ולעיתים גם לחץ פוליטי שמתורגם לפתיחת בדיקה או חקירה משטרתית, לא משום שהתגבשה תשתית ראייתית מספקת, אלא בשל קושי המערכת להתעלם מהלחץ התקשורתי. כך נוצרים יחסים מסוכנים בין המשטרה והפרקליטות לתקשורת: אנחנו "נאושש" את פרסומכם בעצם פתיחת החקירה ובתמורה אתם תפרגנו לנו. אם בעקבות החקירה או הבדיקה ננקטים צעדים נוספים (השעיית עובדי ציבור או מניעת מינויים, למשל) רמיסת זכויות החשודים ללא בסיס עובדתי אף גוברת. יודגש שמושאי הביקורת אינם העיתונאים (שהמקח והממכר עם מקורותיהם הוא לחם חוקם) אלא אנשי אכיפת החוק שחוטאים לתפקידם כשהם פותחים בדיקות וחקירות ללא עילות מספקות.
בשורת עתירות שנדונו לאחרונה, בהן עתירות לגבי מינויי בכירים ביטחוניים, הסתמכו העותרים ואף נציגי המדינה על פרסומים עיתונאיים כבסיס מעין ראייתי לטענותיהם
לאחרונה השיטה השתכללה ואותם פרסומים מצאו דרכם ישירות לכתבי הטענות שמוגשים לבתי המשפט ובפרט לבג"ץ. בשורת עתירות שנדונו לאחרונה, בהן עתירות לגבי מינויי בכירים ביטחוניים, הסתמכו העותרים ואף נציגי המדינה על פרסומים עיתונאיים כבסיס מעין ראייתי לטענותיהם. התפתחות זאת יורדת לשורש תפקידה של הרשות השופטת. כשבית משפט נדרש לדון בטענות שמקורן בפרסומים תקשורתיים, הוא לא רק נגרר לדיון ציבורי מוטה מאינטרסים רבים שלא בהכרח קשורים לגילוי האמת ולחתירה לצדק, אלא שהוא עושה זאת ללא כלים ראייתיים להתמודד איתם.
הדברים נוגעים בעיקר בבג"ץ שמסתמך רק על תצהירים (כמו זה שהוגש בפרשת הפצ"רית). משעה שהראיות אינן נבחנות בכלים הראויים לבירור האמת, נפגעת הזכות להליך הוגן ומשפט הרחוב התקשורתי הופך למשפט המדינה. לא מפתיע שבעקבות זאת חלק מפסקי הדין נראים כמו טורים פובליציסטיים ולא מהסוג המשובח שהנפיק בשעתו השופט מישאל חשין ז"ל.
כשבג"ץ דן בעתירות שנראות כלקט קטעי עיתונות (כלשונו של המשנה לנשיא סולברג) הוא גם משעתק את חוסר השוויון שקיים בתקשורת לתוך אולם המשפט. ברור שלראשי שב"כ לשעבר יש יכולת פשוטה לייצר כותרות שישרתו את האינטרס שלהם בניגוד למי שלא נהנה מרישות דומה. העובדה שלאחר מכן נקבע בהחלטה שמדובר ב"טענות שכלל לא ניתן היה להעלות", לא באמת מתקנת את השימוש הפריבילגי במשפט של בעלי הכוח. כידוע, עצם הגשת העתירה מרתיעה ולא פעם מסיימת את הפרשה לטובת העותר, אם מנגד נמצא גורם מוחלש יותר. אם מתקיים דיון חוסר השוויון רק מתחזק.
אין בכך כדי להמעיט מחשיבות העיתונות החוקרת, בוודאי במציאות שבה מידע רב מצוי בידי מערכות שלטוניות סגורות, כמו בנושאי ביטחון. העיתונאים שעושים את תפקידם אינם הבעיה. הבעיה היא החוקרים, הפרקליטים וכעת גם השופטים שמשתפים איתם פעולה. טשטוש הקווים בין שתי המערכות פוגע גם באינטרסים של העיתונות שאמורה לפרסם על בסיס עובדתי קל מזה המשפטי. בנוסף, כשבית המשפט הופך לזירת בירור טענות שמקורן בעיתונים הוא נאלץ להלבין מעשים שהם מוסרית וציבורית פסולים אבל משפטית לא הוכחו כי במשפט רק מה שפלילי הוא שלילי.
גם בשל כך חייבים השופטים לשמור בקנאות על גבולות ההליך השיפוטי ולא לאפשר לכותרת להפוך לראיה ולו לראשית הדיון. זה מחייב לא פעם עמידה מול תקשורת חסרת מעצורים, אבל זה חלק מאחריותם המקצועית. לכן הם שופטים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.01.26
