אחת לכמה שנים נסער השיח אצלנו נוכח מחאות שמתפתחות באיראן ויוצרות רושם של ערעור יציבות המשטר האיסלאמי - גדול אויבי ישראל. המחאה הנוכחית אינה החריפה ביותר בעשור האחרון, אך מעוררת התפעמות חסרת תקדים בישראל. רבים פוסקים שהפעם זה נראה מבטיח מאי פעם, ויש אף שמזהירים כי המשטר עלול להסיט את הלחץ הגובר עליו באמצעות תקיפת ישראל.
יש אמנם פרשנים וחוקרים שמדגישים כי עדיין לא נוצרו התנאים המתחייבים לפרוץ מהפכה - בעיקר הנהגה מאורגנת והצטרפות המונית להפגנות - אולם נראה שהם נבלעים בשאון הסיקור הרווי תיאורים דרמטיים והבטחות לתפנית היסטורית קרובה.
על רקע מבצע עם כלביא גוברת בישראל הכמיהה לניתוחים שכאלה. העימות אמנם הסב מכה קשה לאיראנים, אך הסתיים בהבנה שהסיפור נותר פתוח: המשטר החבול נערך לקראת הסיבוב הבא (ואולי אף ייזום אותו), דבק בקידום תוכנית הגרעין ושואף לשקם את מחנה ההתנגדות - מה שעלול לבשר שהמערכה הבאה תהיה קשה כמו קודמתה ואולי אף יותר.
עד כה ממשלת ישראל נהגה נכון כשנמנעה מהתייחסות פומבית לנעשה באיראן, למעט השרה גמליאל שהפיצה סרטון שמעודד את המחאה ומביע תמיכה בהחזרת משטר השאה, שרוב גדול של תושבי איראן נולדו לאחר הפלתו ולא מכירים אותו כלל. ואולם, לאחר הכרזת טראמפ שיפעל נגד המשטר הפוגע במפגינים והמבצע למעצר נשיא ונצואלה נפרצו הסכרים, ועוד שרים (וכן בכירים באופוזיציה) נסחפים בתמיכה נלהבת במחאה באיראן. האירוע מזכיר את חזון טראמפ להקמת ריביירה ים-תיכונית נטולת פלסטינים ברצועה, דבר שעורר אופטימיות בקואליציה, שגילתה בתוך זמן קצר שהנשיא האמריקאי נטש את הרעיון והותיר את ישראל עם אשליה חסרת תוחלת.
ההתלהבות מהמחאה באיראן משקפת, ולא בפעם הראשונה, זיכרון קצר ואי-לימוד מהעבר - ובמקרה הזה הדי-קרוב של מבצע עם כלביא - שבו נתניהו הכריז שיגמול לאיראנים על הצהרת כורש. חרף הניכור העמוק בין רוב הציבור למשטר, לא מונפה הפגיעה הקשה בו להתנערות ממנו. זאת בין היתר היות שהמתקפה נתפסה כפגיעה בכבוד הלאומי האיראני, ולוותה בזעם על ישראל עקב הרג אזרחים רבים. מאמצי ליבוי המחאה מצד האמריקאים והישראלים מחזקים את טיעוני המשטר בטהרן כי ידיים זרות בוחשות מאחורי הקלעים, מה שפוגע בסיכוי להצטרפות המונים להפגנות.
ישראל נדרשת להימנע (שוב) מהפיכת משאלות לב ופנטזיות למצפן האסטרטגי, וכן מאימוץ התפיסה שלפיה אפשר להנדס את הארכיטקטורה האזורית ואת המוחות של בני המזרח התיכון. כמו בעבר, גם כעת הדבר מוביל להרפתקאות מזיקות, כמו למשל הכישלונות הצורבים בעזה בדמות טיפוח מיליציות ומיזם ה-GHF. בנוסף, כדאי גם לשמור על צניעות. בזירות שההשפעה הישראלית בהן עמוקה הרבה יותר, ובראשן עזה, לא התממש היעד של שינוי משטר, ולכן מומלץ להבין שהמשימה מורכבת הרבה יותר במדינה בת 93 מיליון איש שבראשה משטר חזק.
ברקע גם ניצבת הדילמה הקבועה: האם ערעור הסדר הישן בקרב ישויות באזור בהכרח מייצר מציאות טובה יותר?
ברקע גם ניצבת הדילמה הקבועה: האם ערעור הסדר הישן בקרב ישויות באזור בהכרח מייצר מציאות טובה יותר? הסדר החדש שניסתה ישראל לבסס בלבנון ב-1982, ושאִפשר את הולדת חיזבאללה, צריך לשמש שיעור עבור הגורמים בקואליציה הכמהים לקריסת הרשות (ואף מעודדים זאת באמצעות הגבלת התמיכה הכלכלית בה) עם מעט מדי מחשבות לגבי החלופה האפשרית: החל מכאוס ועליית גורמים ג'יהאדיסטיים וכלה בניצול הזדמנות של חמאס לבסס שליטה באיו"ש.
המחאה באיראן מזכירה עד כמה הזירות במזרח התיכון לא יציבות ולא צפויות, אבל בה בעת ממחישה שיש להימנע מפיתוח אסטרטגיה או תפיסת ביטחון הנשענות על ציפייה לתמורות פנימיות, קל וחומר לפעול באופן יזום לעודד אותן תוך מעורבות בענייני הפנים של מדינות האזור. מהפכה נגד המשטר בטהרן היא כמובן תרחיש חיובי, אולם אין לדעת מתי ואיך תתממש. מומלץ לתת לדינמיקות הפנימיות להתפתח עצמאית עם מינימום התערבות חיצונית, ובמקביל להמשיך למגר את האיומים שאיראן שמציבה כלפי ישראל ולעודד לחץ כלכלי ומדיני עליה בלי התחשבות בשעון הפנימי.
מאז 7 באוקטובר ישראל שיקמה את ההרתעה שלה וחיזקה את השפעתה האזורית, אולם בה בעת נתפסת כמדינה לא מאוזנת הנסמכת על כוח ופנטזיות, ובאחרונה גם על יותר ויותר חתרנות שתכליתה בעיני מדינות האזור לעורר כאוס ופיצולים (בעיקר בסוריה, וכן בסומליה על רקע ההכרה בסומלילנד). רעיונות בדבר יצירת ברית של מיעוטי המזרח התיכון, עידוד קבוצות בדלניות או ליבוי מהפכות אינם ביטוי לתחבולה ולתחכום; הם מקודמים ברובם מכוח חשיבה טקטית, ועם מעט מדי ניתוח אסטרטגי סדור לגבי העתיד. ליבוי המחאה באיראן יגרום במקרה הטוב למבוכה (כפי שקרה עם מיזם המיליציות בעזה), אבל במקרה הסביר יותר לנזק אסטרטגי בדמות ביסוס דימויה של ישראל כמדינה הרפתקנית, ובתרחיש החמור אף לעימותים בעיתוי ובמתווה שלא תוכננו.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.01.26
