לברהי (ברקת) טדסה יש רק בקשה אחת: להביא את אביו לקבורה. בין משמרת למשמרת במסעדה שבה הוא עובד באזור גוש דן, הוא שקוע במשימה הזאת - שהפכה למשימת חייו. כל בני המשפחה האחרים, המתגוררים באריתריאה, תולים בו את תקוותיהם. "הם שואלים: מה קורה, איפה אבא?", אומר טדסה, שמתגורר בישראל קרוב ל-15 שנה.
גופתו של האב, טדסה ביאנה, היא אחת משלוש שהובאו למחנה הצבאי בחודש מרץ האחרון, לאחר שנורו למוות בידי כוחות צה"ל בעת שניסו לחצות את הגבול לישראל. מאז, כבר קרוב לעשרה חודשים שהגופה נמצאת שם - מבלי שצה"ל מאפשר לשחרר אותה. מאמציו של ברהי, כמו גם מאמצים מצד ארגוני זכויות אדם וחברי כנסת, העלו חרס: דבר אינו יכול לבירוקרטיה הצה"לית.
לאחר פניית ynet ו"ידיעות אחרונות" נמסר מדובר צה"ל כי התהליך יתאפשר רק בכפוף לפניית משרד החוץ, וטענו כי לא ידוע להם על פנייה כזו מצד המשרד. אלא שבדיקת ynet ו"ידיעות אחרונות" מעלה כי כבר בחודש מרץ התקבלה במשרד החוץ פנייה הנוגעת לנושא. "היינו בקשר עם כלל הגורמים ויידענו אותם על אירוע הירי הטרגי והאופן שבו ניתן לסייע לקרובי המשפחה בזיהוי הנפטרים ובשחרור הגופות לקבורה", אומרת שרון הראל מנציבות האו"ם לפליטים.
באריתריאה, שם מתגוררים אמו ואחיו של ברהי, כבר בנו את סוכת האבלים וקיבלו מנחמים. אבל תהליך האבל לא יושלם במלואו עד שלא יצליחו להביא את גופתו של אב המשפחה לקבורה. בינתיים, היום הזה ממשיך להתרחק. "זאת לא גופה של מחבל, שיש למדינת ישראל אינטרס להחזיק בה. להפך - עולה כסף להחזיק גופה במשך כל כך הרבה זמן", אומר קיברום טוולדה גברמאריאם מהמוקד לפליטים ומהגרים, "עד שהגופה לא תובא לקבורה, אי-אפשר לסגור מעגל".
אלפי שקלים לזיהוי
העיכוב הבלתי נתפס בהבאתו לקבורה של טדסה הוא סופם של חיים רצופי טרגדיות. האב, שהיה בן 65 וגויס בכפייה לצבא האריתריאי כל חייו הבוגרים, נמלט אחרי שנשלח למלחמה עקובת הדם בתיגראי שבאתיופיה. אז החליט, יחד עם מגויסים נוספים, לצאת למסע המסוכן שבסופו, כך קיווה, יצליח לקבל מקלט בישראל - שם שוהה בנו ברהי.
למסע הזה לא היה סוף טוב: כוחות צה"ל שהוקפצו לגבול ירדן, באזור בית-שאן, חשדו בקבוצה - שכללה שני אזרחים אריתריאים, אזרח אתיופי מטיגראי וחמישה גברים ונשים נוספים מסרי-לנקה - וירו לעבר המסתננים. שלושה מהם, בהם גם טדסה, נהרגו במקום וגופותיהם הועברו למחנה "שורה".
העובדה שמדובר באזרחים זרים - הגם שכעבור זמן קצר היה ברור שלא מדובר במחבלים - גררה את משפחות ההרוגים למסע ייסורים בירוקרטי על מנת לקבל את הזכות הפשוטה ביותר: לזהות את יקיריהן ולהביא אותם לקבורה. הכניסה למחנה הצבאי נמנעה מהן, משום שאינן מחזיקות באזרחות ישראלית. בצר להן, פנו המשפחות למוקד לפליטים ומהגרים. עורכת דין מטעם הארגון פנתה לאגף המבצעים בצה"ל, בבקשה להעביר את הגופות מהמחנה הצבאי למכון לרפואה משפטית באבו כביר - על מנת שבני המשפחה יוכלו להיכנס לשם ולזהות את הגופות. בצבא סירבו. הנימוק: לטובת העניין דרוש אישור משר הביטחון. הפנייה לשר הביטחון נענתה כעבור כחודשיים, בחמש מילים בלבד: "מבדיקתנו עולה כי הנושא טופל".
"אלא שהנושא לא טופל כלל וכלל", אומרת סיגל רוזן מהמוקד לפליטים ומהגרים, "באותו שלב לא איפשרו לקרובי המשפחה לזהות אף אחת מהגופות". תכתובות חוזרות של נציגי המוקד עם אנשי אגף המבצעים בצה"ל לא הניבו תוצאות - עד שמחוסר ברירה פנו שתיים מהמשפחות לאדם פרטי, בעלים של חברת הובלות המחזיק באישור מטעם צה"ל להיכנס למחנה "שורה", לזהות גופות ולשנע אותן מהמקום. בעזרתו, ולאחר ששילמו לו אלפי שקלים, זיהו קרובי המשפחה את יקירם באמצעות תמונה שצילם עבורם. לאחר מכן, ובתוספת תשלום של עשרות אלפי שקלים נוספים, דאג המתווך הפרטי להטסת הגופות למולדתן.
"אילו רק היו מעבירים את הגופות לאבו כביר, הבעיה הייתה נפתרת", אומרת רוזן, "שם מאפשרים לקרובים להיכנס לזהות באופן חופשי. לא הגיוני לאלץ אנשים לשלם אלפי שקלים על מנת לזהות את יקיריהם, זה צריך להיות מובן מאליו".
גם ללא העברה למכון לרפואה משפטית, אומרת רוזן, "אפשר היה למצוא אינספור דרכים אחרות לתאם את הזיהוי: מישהו מהרבנות הצבאית יכול היה לצלם ולהעביר את הצילום, אפשר היה לערוך בדיקת דנ"א. הצענו כמה אפשרויות - אבל בצבא סירבו להתנהל מולנו. לא היו מעיזים לעשות כזה דבר למשפחה ישראלית".
נרשם כ"פלוני אלמוני"
באותו הזמן, ברהי עדיין לא שכר את שירותיו של המתווך הפרטי וטרם זיהה את גופתו של אביו. מצד אחד, הוא ידע על כוונתו של אביו לחצות את הגבול לישראל סמוך לזמן שבו אירע הירי במסתננים. מצד שני, בכיס בגדיו של ההרוג נמצא דרכון של אדם אחר. במסמכים הרשמיים במחנה "שורה", האב נרשם כ"פלוני אלמוני".
ברהי קיווה שהצבא יאפשר לו לזהות בדרך כלשהי את הגופה, כדי לקבל תשובה ודאית. רק ביולי, כעבור כמה חודשים של ניסיונות הבין ברהי שלא לא נותרה ברירה: על מנת להבין אם אכן מדובר באביו, הוא חייב לשלם אלפי שקלים לאותו מתווך פרטי.
"אילו רק היו מעבירים את הגופות לאבו כביר, הבעיה הייתה נפתרת. שם מאפשרים לקרובי משפחה להיכנס ולזהות את יקיריהם באופן חופשי"
אלא שגם התהליך הזה נמשך זמן רב מדי: המתווך הפרטי ניסה ליצור קשר עם הצבא כדי לקבל אישור כניסה למחנה - אך פניותיו לא נענו במשך שבועות ארוכים. רק בנובמבר, לאחר מאמצים רבים, שכללו גם פנייה מצד ynet ו"ידיעות אחרונות" לדובר צה"ל, הצליח המתווך להיכנס למחנה שורה לטובת זיהוי הגופה השלישית - שהתבררה, למרבה הצער, כשייכת לאביו של ברהי.
אך בזה לא תם מסע הייסורים. מאז שהגופה זוהתה לפני כחודשיים ועד היום, מבקש הבן רק דבר אחד: שיאפשרו לו לשחרר את הגופה מהמחנה הצבאי למכון לרפואה משפטית באבו כביר - שם קיים נוהל סדור לשחרור גופות. זאת, על מנת להביא את אביו לקבורה סמוך לבית המשפחה באריתריאה. בתשלום, כמובן. אלא שבצה"ל ממשיכים להתעקש שהדבר אינו בסמכותם.
בדובר צה"ל בחרו להשאיר את תגובתם כפי שנוסחה לפני כחודשיים, אז פנו ynet ו"ידיעות אחרונות" לראשונה בנושא. מצה"ל נמסר: "צה"ל ישתף פעולה עם פניות להשבת הגופה לכשיתקבלו. מתחקיר האירוע עולה כי זוהתה חדירה של שמונה חשודים לשטח ישראל, וכוחות הוקפצו לנקודה. כוח צה"ל הגיב בירי לעבר החשודים למול איום שזוהה, זאת לאחר שביצע מספר פעולות בנוהל מעצר חשוד כמו קריאות לעבר החשודים, ירי תאורה וירי לאוויר. כתוצאה מהירי, נהרגו שלושה מהחשודים ונתפסו חשודים נוספים. הכוח פעל תחת תודעה מבצעית של אירוע חדירה ובהתאם למצב שבו חשו סכנת חיים".
במשרד החוץ בחרו שלא להגיב לדברים, אך לפי מידע שהגיע לידי ynet ו"ידיעות אחרונות", בצה״ל לא פנו עד היום למשרד בבקשה רשמית בנושא. בהיעדר נוהל כתוב, כלל לא ברור האם מעורבותו של משרד החוץ אכן נדרשת במקרה כזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.01.26
