אי-אפשר לחשוד בשר עמיחי שיקלי שהוא אינו מכיר את פרשת ד"ר ישראל אלדד “שייב”. כמי שלימד שנים רבות את תולדות הציונות, הוא בהכרח זוכר כיצד דוד בן-גוריון הורה ב-1950 למשרד החינוך לא להעסיק את אלדד כמורה בשל קביעתו שהאחרון, חבר במחתרת לח"י יריבתו הגדולה - מסכן את מדינת ישראל על בסיס "הטפותיו" בכתביו לשימוש בנשק נגד צה"ל והממשלה. אלדד עתר לבג"ץ שפסק שהוראת בן-גוריון מהווה חריגה מסמכות ובטלה. השופטים לא התנגדו לעצם האיסור על המורים לעסוק בנושאים פוליטיים (להפך. הם תימרצו את המחוקק לקבוע זאת) אלא לעובדה שמי שקבע שאלדד עבר על האיסור הוא בן-גוריון כשר הביטחון.
על רקע זה מקומם לשמוע את הביקורת שמתח שיקלי על החלטת בג"ץ להקפיא את חוק העסקת מורים תומכי טרור עד לדיון בעתירה ובלשונו "מה רע בהזדהות עם מעשה טרור או ארגון טרור?! חבורת מנותקי הקשר בגבעת רם לא מבינה". הוא הרי יודע היטב שבג"ץ צודק הפעם, כפי שצדק לפני 76 שנים, וכי לא מדובר בהזדהות עם טרור אלא בשאלה מי הגורם שיקבע שהמורה הזדהה עם הטרור: יריביו הפוליטיים במשרד החינוך או ערכאה שיפוטית ניטרלית.
השוואות היסטוריות הן מניפולטיביות. ההקשר הביטחוני שונה ואיום הטרור מבית מוחשי יותר, אך זו אותה דילמה של שימוש בכוח מינהלי העלול לפגוע בזכויות יסוד מעבר לדרוש
זו הבעיה האמיתית עם החוק. הוא מעניק לשר החינוך ולמנכ"לו סמכויות מרחיקות לכת של פיטורים או השעיה של מורים ואף שלילת תקציבים ממוסדות שיעסיקו אותם, על בסיס קביעה מינהלית של "תמיכה" או "הזדהות" עם טרור. אין דרישה להרשעה בבית משפט או אפילו להגשת כתב אישום. מספיק שבן-גוריון או מנכ"ל משרדו ישתכנע, בכפוף להליך מינהלי, שאלדד "הזדהה עם ארגון טרור" (דוגמת לח"י) כדי לפגוע קשות בפרנסתו או בתקציב המוסד שמעסיק אותו. הרשות המינהלית שנשלטת על ידי יריב פוליטי הופכת גם לתובעת וגם לשופטת.
תומכי החוק טוענים שבשל העובדה שההליכים הפליליים בישראל מסורבלים ואיטיים מאוד, זהו כלי הכרחי להתמודדות עם סכנה חינוכית מיידית. אחרת, ההסתה תמשיך זמן רב ו-"35 תלמידים שייחשפו להסתה הם פוטנציאל ל-35 פצצות מתקתקות". למרבה הצער, זו טענה מוצדקת מאוד במדינה שבה הליכים פליליים נמרחים שנים על ידי מערכת אכיפת החוק. אלא שהדרך לתקן את העיוות הזה אינה באמצעות פגיעה בחופש הביטוי וטשטוש הגבול החיוני בין דעה פוליטית מותרת לבין תמיכה אסורה בטרור, אלא בדרכים אחרות – מינהלית (הוספת תקני חקירה ותביעה שמיועדים רק לנושא זה) ופרוצדורלית (חיוב בחוק שהדברים יובאו לבית המשפט בתוך זמן קצוב קצר וכו').
השוואות היסטוריות הן מטבען מניפולטיביות. ההקשר הביטחוני שונה ואיום הטרור מבית בימים אלה מוחשי הרבה יותר אך בסופו של יום זו אותה דילמה של שימוש בכוח מינהלי העלול לפגוע בזכויות יסוד מעבר לדרוש. זו דילמה שיפוטית קלאסית שכל בית משפט, גם השמרן ביותר, אמור להכריע בה. לכן מקוממים גם דברי ההבל של שרים אחרים כאילו ההחלטה מהווה שוב ניכוס של כוח שלטוני על ידי שופטי בג"ץ שמגלים "חוסר שיקול דעת וחוסר אחריות ציבורית כלפי שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל". הפעם זה ההפך הגמור. זו בדיוק סמכותם ואחריותם של שופטי בג"ץ.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי יותר מזה, ההיסטוריה של פרשת אלדד מלמדת שזו גם אחריות הממשלה. למרות הפסיקה הברורה, ההרתעה עשתה את שלה ואלדד לא התקבל לעבודה בשום מוסד לימוד מאימת הממשלה. הוא שילם מחיר יקר אף שבדיעבד ברור שהייתה זו האשמת שווא נקמנית של בן-גוריון. בטוחני שגם זה ידוע לשר שיקלי ולחבריו בליכוד. פעם תמונתו של "שייב" הייתה תלויה בחדר סיעתם.
