השבוע דימה ח”כ גולדקנופף את הסנקציות על סרבני גיוס לענידת טלאי צהוב. האזכור ההיסטורי התייחס אמנם לשואה, אבל סימון מבזה של יהודים החל מאות שנים קודם. צורתו המודרנית, לגישת גולדקנופף, מתגלה כעת בשלילת הטבות מחרדים שאינם משרתים. הגינויים לא איחרו לבוא כמובן. ההשוואה המקוממת זיכתה אותו בשלל כינויים, "מנותק" או "אטום" נשמעו מכל עבר. התקשורת סיקרה זאת נמרצות. ארגוני חברה אזרחית מחו. אבל העיסוק בקיצוניות של דבריו פיספס את העיקר. גולדקנופף לא בהכרח מנותק. תוכן דבריו אכן מזעזע, אבל השאלה שצריכה הייתה להישאל היא מה גרם להם להיאמר מלכתחילה. וכשזה המיקוד, מבינים שהלך הרוח שלו, שתחושת הזכאות שהוא מבטא, לא מגיעים בחלל ריק. הם ניזונים מהמדינה עצמה ומהייחוס שהיא מעניקה לדורשי הפטור שבשמם הוא נאבק.
1 צפייה בגלריה
בבצ'יק, גולדנופף וביסמוט
בבצ'יק, גולדנופף וביסמוט
גולדנופף וביסמוט
(צילום: שילה פריד)
ההוכחה הטובה ביותר לכך היא נסיבות החיים כאן בשנתיים האחרונות. בזמן שצה"ל משווע לכוח אדם ואויבינו מחדשים מלאים, ישראל ממשיכה לפטור עשרות אלפים משירות. בשעה שאין-ספור משפחות לא ישנות בלילה, אחרות כלל לא ערות למחירי הביטחון השוטף. בתקופה שרבים קורסים כלכלית או מתקשים לעבוד, תקציבי עתק ממשיכים לזרום ללא הבחנה. במציאות שכזו, מה המסר שנקלט אצל גולדקנופף? האם הוא באמת אטום או שמא מבטא את מה שהורגל בו?
רגע לפני ההשוואה המחרידה לשואה, הביע גולדקנופף תהייה: "באיזו מדינה בעולם לוקחים רב ושמים אותו איפה שהמאבטחים עומדים?" על פניו מדובר בשאלה רטורית. אין עוד אומה עם צרכים כשלנו, ואין עוד מדינה יהודית שפוטרת חרדים משירות. האמירה הזו חמקה מתחת לרדאר. אבל אם מקשיבים, מבינים שהיא חשובה לא פחות. כי בבסיסה, היא מגלמת תפיסת עומק בנוגע למעמדות בחברה הישראלית. של לומדים וזקיפים. של מי שעוסקים בעיקר ומי שמאפשרים את התנאים לכך. ובעולם שבו השייכות למעמד הלומדים היא תולדה של זהות חרדית להבדיל מהצטיינות תורנית – פטור מגיוס נתפס בעסקנות החרדית כזכות קנויה, אוטומטית, ולא כחריג שאמור להתקבל כשזה מוצדק. אפשר להזדעק, אבל זה בדיוק מה שמעודדת המדינה כשבמשך עשרות שנים, וגם לאורך המלחמה, מקיימת דיונים על שילוב חרדים משל היינו בתחילת המילניום.
גדי עזרא גדי עזרא צילום: אביגיל עוזי
הרעיון כאן אינו לפטור את ההנהגה החרדית מאחריות, אלא להצביע על שורש המחדל. ניסוחים על טלאי צהוב אולי מעוררי פלצות, אבל הם הסימפטום – לא הבעיה. כי גולדקנופף לא באמת מנותק. תפיסת עולמו נמצאת בהלימה למה שהמדינה מסמנת לו: שהוא ומי שבשמו הוא מוחה נמצאים בסטטוס אחר. שגם אם יקרה האסון הנורא מכל, המדינה תכיל את דרישותיו. מנותק הוא מי שמתעלם מהנסיבות שמעודדות זאת. מהגמישות הבלתי נגמרת גם אחרי הטבח. מהמתנת-הנצח מתחת לאלונקה. מנותק הוא מי שמתמקד רק בניסוחים הגרועים ולא במחולל שלהם.
ישראל מוכרחה לממן את שימור הלהבה היהודית. זהו חלק מהזהות שלנו. אבל הדרך לכך לא יכולה להמשיך בפטורים סיטונאיים. גם לא עבור "אלו שבאמת לומדים". היסטורית זה פתח לעיוותים, ולא סביר לתת למבקשי הפטור להכריע בנוגע לפטור שלהם עצמם. לכן הגיוס חייב לחול על כולם, כברירת מחדל. מי שיוכיח יכולת למידה והצטיינות, נכון שיזכה לתמיכה מלאה בהתאם לתבחינים. אחרת, את גולדקנופף ימשיכו לכנות מנותק. בפועל, מי שיתנתק הם אנחנו, מזהות המדינה.