האם אנו בדרך לסיומה של נוכחות יהודית בת מאות שנים בממלכה הבריטית? לא מדובר רק בזינוק הדרמטי במספר התקריות האנטישמיות מאז 7 באוקטובר, או בגל ההפגנות האנטי-ישראליות שהפכו בפועל למחאה נגד עצם הקיום היהודי. גם לא רק באובדן תחושת הביטחון הבסיסית — הפחד לענוד מגן דוד, לקבוע מזוזה או להיראות כיהודי במרחב הציבורי. כל אלה הם סימפטומים של תהליך עמוק וחמור בהרבה: רעידת אדמה דרמטית שמפוררת יסודות בני מאות שנים. יהודי בריטניה — קהילה מושרשת, דור שלישי, רביעי וחמישי, שבנתה קריירות, מוסדות קהילתיים ואימצה באופן האינטימי ביותר את הזהות הבריטית — חשים נבגדים ומגיעים למסקנה קשה: העתיד שלהם בממלכה הולך ואוזל. לפי סקר של הארגון הבריטי "קמפיין נגד אנטישמיות", לראשונה זה עשור רוב יהודי בריטניה אינם רואים עתיד במדינה, ו-61 אחוזים מהם שקלו לעזוב במהלך השנתיים האחרונות.
הדמוגרפיה הבריטית השתנתה בקצב מסחרר. בבריטניה חיים כיום כ-11 מיליון מהגרים. לפי נתוני 2021, כ-4 מיליון מוסלמים מתגוררים במדינה — מחציתם מהגרים ומחציתם ילידי המקום. לפי מפלגת "ריפורם יו-קיי" בראשות נייג'ל פרג', שוהים במדינה גם כמיליון מהגרים חסרי מעמד. קבוצות מבקשי המקלט הגדולות ביותר בשנים האחרונות הגיעו מפקיסטן, מאפגניסטן, מאיראן ומבנגלדש. חלקם מחזיקים בעמדות קיצוניות ואנטישמיות, ובמקביל בשיעור ילודה גבוה. התוצאה ברורה: המרחב היהודי הולך ומצטמצם.
תהליך זה לא התרחש בן-לילה. במשך יותר משני עשורים הצליחה ההגירה המוסלמית לכבוש את הפוליטיקה הפנימית במדינות מערב אירופה, ובבריטניה בפרט. המלחמה שישראל נאלצה לצאת אליה בעקבות טבח 7 באוקטובר הביאה תהליכים אלה לנקודת רתיחה. במשך שנים בחרו ממשלות בריטניה שלא לאכוף את החוקים הקיימים נגד אנטישמיות, תוך ניסיון לשרטט איזון כוזב בין אינטרסים. במערכת אכיפת החוק שררה ההנחה שאכיפה תקיפה תוביל לאלימות רחבה מצד קהילות מוסלמיות — ופגיעה אפשרית ביהודים נתפסה כ"מחיר נסבל". זה אינו ליברליזם — זו כניעה. אוזלת ידן של כל הממשלות הבריטיות האחרונות והימנעותן מעימות עם מיעוט אגרסיבי, הנתמך בידי שמאל קיצוני, אקדמיה ותקשורת פרוגרסיביות, העניקו רוח גבית לפורעי חוק והחריפו הן את ההסתה נגד ישראל והן את הפגיעה ביהודים.
הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנת 2023 נרשם שיא היסטורי של 4,296 תקריות אנטישמיות בבריטניה, לפי ארגון CST. גם 2024 לא הביאה הקלה, עם 3,528 תקריות. בשנות ה-90 תועדו רק עשרות או מאות בודדות של אירועים בשנה. מאז תחילת שנות ה-2000 נרשמת עלייה עקבית, כאשר זינוקים חדים חופפים כמעט תמיד לעימותים צבאיים שישראל נאלצה להיגרר אליהם. מפקד משטרת מנצ'סטר תיאר זאת בפשטות מצמררת: "ילדים יהודים הם היחידים במדינה שלנו שהולכים מדי יום לבית הספר מאחורי גדרות גבוהות, עם מאבטחים וסיורים קבועים. הקהילה היהודית חיה באופן שאף קהילה אחרת אינה חיה בו".
תפנית חלקית ולא מספקת
רק לאחר יותר משנתיים של הפגנות ענק אנטי-ישראליות, ולאחר הפיגוע הקשה שהתרחש באוסטרליה, וקודם לכן במנצ'סטר, החלה תפנית חלקית ובלתי מספקת במדיניות. המשטרה מתכננת לפעול בנחישות ולעצור מי שיקרא קריאות ל"אינתיפאדה עולמית" או ישתמש בביטויים כמו "מהנהר עד הים". אך מדובר במעט מדי ומאוחר מדי. החקיקה הקיימת מאפשרת להמשיך בהסתה גזענית כמעט ללא חשש, והממשלה אינה ממהרת לשנותה.
האנטישמיות האירופית לא נולדה עם ההגירה המוסלמית, אולם בעשורים האחרונים היא הודחקה והוסוותה תחת מסווה של "ביקורת על ישראל". השיטה הדמוקרטית איפשרה להנהגה קיצונית של מהגרים להשתמש בכלים הפוליטיים כדי להשיג השפעה לא-פרופורציונלית על נושאים שאמורים היו להיות מובנים מאליהם, כמו אכיפת הסדר ושמירה על הקהילה היהודית. המלחמה האחרונה שיחררה את השד האנטישמי מן הבקבוק במלוא עוצמתו, ואיפשרה את תחייתה גם של דחיקת היהודים הקלאסית. ואכן, מהסקר האחרון של ארגון "קמפיין נגד אנטישמיות" עולה כי החששות החמורים ביותר של היהודים הם מאיסלאמיזם (96 אחוזים) ומקיצוניות של השמאל הקיצוני (92 אחוזים).
לאורך השנים הואשמתי לא אחת באיסלאמופוביה ואף בגזענות — לעיתים גם מצד בכירים בקהילה היהודית — לאחר שהתרעתי מפני השינויים הדמוגרפיים המתחוללים בבריטניה והשלכותיהם האפשריות על עתיד היהודים בממלכה
אני מתקשה לראות את ממשלת בריטניה נוקטת צעדים חריגים — שלילת אזרחות ממעורבים בטרור, גירוש מהגרים בלתי חוקיים או חקיקה שתבלום הסתה במסגדים. במקביל, אני מתקשה לראות פעולות של ממש נגד ההטיה החמורה בתקשורת ובאקדמיה הבריטית נגד ישראל והיהודים. היחס למהגרים צפוי להישאר סלחני. ההגירה הקיצונית לא תיפסק, ובריטניה — כמו אירופה כולה — תמשיך, ככל הנראה, במסע של הרס עצמי ואובדן זהות. הגיע הזמן להתפכח. יהודי בריטניה חייבים לבחון ברצינות פתרונות הגירה — עלייה לישראל או מעבר למדינות אחרות. זה כבר קורה, והקצב רק יגבר.
שמואל חייקלאורך השנים הואשמתי לא אחת באיסלאמופוביה ואף בגזענות — לעיתים גם מצד בכירים בקהילה היהודית — לאחר שהתרעתי מפני השינויים הדמוגרפיים המתחוללים בבריטניה והשלכותיהם האפשריות על עתיד היהודים בממלכה. במשך זמן רב מדי היה זה טאבו חברתי כמעט לדבר בגלוי על אנטישמיות בבריטניה, ובוודאי שלא לייחס אותה לגורמים בתוך הקהילה המוסלמית. ארגונים איסלאמיים אזרחיים הצליחו לבסס נרטיב חברתי עוצמתי, חסין כמעט מביקורת, ולעשות שימוש במונח "איסלאמופוביה" ככלי פוליטי שנועד לחסום כל דיון ביקורתי בקיצוניות, בהסתה ובאלימות. חלק מראשי הקהילה היהודית התכחשו לתהליכי עומק אלה וטעו עמוקות בהערכתם את המצב כשהמשיכו לומר שמדובר ב"תור הזהב של יהדות אנגליה". היום כבר ברור לכולם שנשקפת סכנה קיומית לחיי היהודים.
אינני מבקש להבהיל, אלא לקרוא ליהודים לפקוח עיניים. אנגליה של היום כבר אינה מבטיחה מרחב יהודי בטוח. מי שמשכנע את עצמו שמדובר בגל חולף וממתין שזה פשוט יעבור, עלול לחזור על טעויות העבר. לעיתים, עזיבה בזמן איננה ביטוי לפאניקה — אלא ההבדל הדק שבין אזהרה שלא נשמעה לבין חיים שניצלו.
שמואל חייק הוא מראשי יהדות בריטניה
