רק אתמול היינו עדים, בפעם המי יודע כמה, לחבר כנסת ערבי שיצא במתקפה שלוחת רסן נגד דובר המשטרה. לא ביקורת עניינית, לא מחלוקת לגיטימית, אלא קללות, עלבונות אישיים, ובאופן מקומם במיוחד – גיבוי מפורש לעבריינים תוקפי שוטרים. זו לא הייתה פליטת פה ולא רגע של איבוד שליטה. זהו דפוס חוזר של שיח פוליטי ארסי והרסני שייסדו המפלגות הערביות בהתנגדותן ל"יישות הציונית'', שיח שמעדיף הסתה על פני לקיחת אחריות, צרחות במקום עיניניות, ועמידה לצד עבריינים (אם הם ערבים כמובן) במקום לצד שלטון החוק והאכיפה.
האירוע הזה איננו מקרה בודד, והוא גם לא רק בעיה של סגנון. הוא סימפטום. סימפטום לריק פוליטי עמוק ומתמשך: היעדרה של מפלגה ערבית-ציונית אמיתית במדינת ישראל.
לא ערבים יחידים, מוכשרים וראויים ככל שיהיו, המשובצים במפלגות יהודיות ומשמשים לעיתים כעלה תאנה דמוקרטי. ולא נציגים היושבים בספסלים האחוריים של הכנסת, נטולי השפעה אמיתית. אלא מפלגה עצמאית, ששפת האם שלה ערבית, שחבריה נאמנים למדינה, שותפים למפעל הציוני, ומייצגים חלק הולך וגדל של אזרחי ישראל הערבים – אנשים נורמטיביים, עובדים, משלמי מסים, המבקשים לחיות בכבוד, בביטחון ובשלום במדינה דמוקרטית ויהודית.
מפלגה כזו תהיה אלטרנטיבה חיובית וברורה. אלטרנטיבה לתומכי טרור, לגסי רוח, למקללים, למשקרי האפרטהייד ולצורחי "גזענות" על כל אכיפת חוק. אלטרנטיבה לאלו שמוציאים דיבת חיילי צה"ל רעה בעולם, שמסרבים לגנות רוצחי אזרחים וחיילים, שמהללים "שהידים" – רוצחי נשים וילדים – או שמוכנים לגבות עבריינים ערבים, גם כשהקורבנות הם ערבים, כל עוד הפגיעה היא במדינת היהודים.
מפלגה ערבית-ציונית תוכל סוף סוף לייצג באמת את המיעוט הערבי הנאמן למדינה, ולשרת אותו לא בסיסמאות אלא במעשים: בתקציבים הוגנים, בשיקום תשתיות מוזנחות, בחינוך איכותי, ובמאבק אמיתי על ביטחון אישי ברחובות, בכפרים ובערים. היא תוכל להוביל שותפות אזרחית עמוקה, הכוללת שירות אזרחי וצבאי כדרך חיים מחייבת.
ויהיו חברים בה מי שכבר בחרו באומץ בדרך הזו: ערבים ששרתו בצבא, מסבירי רשת אמיצים התומכים במדינה כמו יוסף חדאד ואחרים\ות, בני משפחות של ערבים חטופים ונרצחים, שסבלם אינו נופל מסבל משפחות יהודיות. אנשים שמסרבים לשקר של "הפליטים המסכנים", ומוכנים להביט במציאות בעיניים פקוחות.
החברה בישראל צריכה לשאול את עצמה אם היא מעוניינת בנציגות ערבית שמעמיקה קיטוב, או בכזו שבונה גשרים? האם אנחנו רוצים הנהגה שמלבה כעס ותסכול, או הנהגה שמתרגמת אחריות אזרחית לשותפות ממשית? התשובה לשאלות הללו תקבע לא רק את דמות הכנסת הבאה, אלא גם את עתיד היחסים בין יהודים לערבים במדינה כולה.
חגי לוברצילום: ג'ואי כהןיש שיאמרו שמפלגה כזו לא תעבור את אחוז החסימה. ייתכן. אבל גם לשיטתם, עצם הקמתה תעניק תקווה – תקווה לחיים משותפים, לשותפות אזרחית, לשלום ולאחווה.
ולדעתי, ולדעת רבים אחרים, היא עוד תהיה הפתעת הבחירות הקרובות.
לו יהי.
הכותב הוא אב שכול ליהונתן לובר ומייסד תאטרון אספקלריא
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.26
