יופלה.
בשבוע שעבר מרכז הגישור והדיאלוג רייך ביבנה נסגר. התנדבתי שם במשך שנים. בתי משפט השלום באשדוד ובקריית-גת הפנו לשם תיקי תביעות קטנות, והמגשרים ניסו להוביל להסכמים שייחסכו התדיינות.
במקום הזה יכולת להבין על מה אזרחי ישראל רבים, ובעיקר למה. זה תמיד כומת לדרישה כספית אבל כמעט אף פעם לא היה בגלל כסף. היו מחלוקות מורכבות, ברור, אבל הייתה, למשל, תביעה של עולה חדש שבגלל אי הבנה בקופת סופרמרקט לא הסכימו למכור לו שני יופלה. גישור כזה אפשר לסגור בדקה. במיוחד אם אתה כוכבה מ"שפע יששכר" ומולך טיטינסקי.
אבל איכשהו יכולת להבין שהיופלה הוא טריגר. ושאם מישהו תבע בגלל שטות כזו, מישהו אחר לחץ לו על איזה כפתור פנימי. והוא מצא עצמו חסר אונים לאן לפנות.
במקרה כזה יכולת לנסות לגייס את הצד שמנגד. היום אתה הולך לעשות משהו גדול, היית אומר לנציג הסופרמרקט הנתבע. תיכף נכניס לחדר את התובע, ואתה תסתכל לו בעיניים ותתנצל בשם אי ההבנה בקופה. זו אפשרות אחת. ויש אפשרות שתבקש סליחה שתשמע כאילו היא נאמרת בשם אלף הפעמים שהעליבו אותו, ולא הבינו אותו, ודרכו עליו. נכון, זה כבר לא קשור למקרה ואליך, אבל אם תסכים, נוכל לעשות פה משהו בשם החברה הישראלית.
טורפדואים.
ברחובות ישראל מסתובבים המוני אנשים עם כפתורים לחוצים. הם לא יודעים את זה. אבל הם כועסים ורבים וטורפדואים נורים מהם.
כל אחד והכפתור שלו. כפתור הפטריוטיות. מספיק שתגיד אנרכיסטים, שמאלנים, בוגדים בלשכה, והוא מופעל. וכפתור הקיפוח. תגיד טייסים, גל"צניקים, פריווילגים, והכל עולה. כל הדלתות הסגורות, כל הכישלונות. וכפתור חוסר השוויון. מיד יעלו לך בני הישיבות שלא מתגייסים. או אלה בצפון תל אביב. וכפתור בג"ץ. את מי לא דפקו בבית משפט. והכפתור העדתי. דמעות ההדרה של סבתא יעלו. וכפתור הפחד. תגיד איראן, זה מופעל. וכפתור הניכור, ההישרדות, השונות.
לחיצות.
יכולת העל של הפוליטיקאים שלנו, ובראשם אתם יודעים מי, היא ללחוץ על הכפתורים הנכונים. אלה שיניעו המונים, כמו עדר, לכיוון האינטרס שלהם. אין בני אדם, אין מקרים פרטיים, יש קבוצות השתייכות שנדרש לתמרן. הפחדים והדאגות ותחושת אי השיוויון תמיד היו ויהיו. לא חייבים ללחוץ עליהם. אבל אלה ימים של לחיצות. כמו במטוס שמאבד גובה, וכולם עם הידיים על כל הכפתורים, בלי לחשוב מה זה עושה ולאן מוביל (כביש 4 בדרך כלל).
ליאור בן עמיצילום: יובל חןשקיעה.
פייר, כמדינה וכעם היינו אמורים להיות במקום אחר, בשיקום ובנייה. לא רק חיצונית, פנימית. הנפש צועקת לזה. מגיע לנו הזמן הזה. אבל כמו שלא דאגו לתוכנית היום שאחרי בעזה, אין היום שאחרי בישראל. מלבד הכפתורים ששם, ויאללה, נראה מה יקרה כשנלחץ.
אז מרכז הגישור והדיאלוג ביבנה נסגר. היו שם רגעים אנושיים גדולים מהחיים. נגיד שני צדדים שהעיפו כיסאות, קרעו את דפי התביעה אחד לשני, ואז הגיעו להסכם. או חברי נפש שאחרי מריבת אימים, התחבקו לשקיעה ואת כספי התביעה תרמו לבית כנסת עם ברכה עבורם. ככה אשכרה נכתב בהסדר שאושר בבית משפט. או שכנים שחוץ ממה שהוסדר, נקבע שיקנו אחד לשני עציצים – הכי גדולים במשתלה! מתוך ראייה שבסוף הם יאלצו להמשיך לחיות יחד. ממש כמונו, עם ישראל.
אז זהו. בתוך עולם שבו מחרחרים בינינו כאסטרטגיה, יש מקום אחד פחות, אי שם ביבנה, שמשכין שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.26
