מדינת כל אזרחיה סיימה השבוע הקפה בת עשרות שנים והיא מתקרבת בצעדי ענק לגומחה של מדינת כל ערביה וחרדיה. המלחמה בעזה אולי הסתיימה, אבל סדר היום הציבורי עודנו רצוף חללים ונופלים שנותרו בשגרת מותם וממשיכים לעמוד בתור אל סופם הרע: מי תוך כדי שהוא נתלה בגיל 14 על אוטובוס נוסע בירושלים, מי במהלך סיור בוקר באתר בנייה בשפרעם כשהוא בן 50 עם שני חברים נוספים, ומי בשיאה של פעילות משטרתית שיצאה מכלל שליטה בתראבין והוא בן 35 ואב לחמישה. המוות שלהם הוא רק קצה של סקאלה מחרידה שעליה מנהלת מדינת ישראל יחסים רעילים עם שלל מיעוטיה ההולכים ונהיים לרוב מוחלט שמכתיב את סדר היום הציבורי.
זאת מראה אחת שחורה ששני צידיה – הערבי והחרדי – משקפים בבהירות את כל מה שלא ידענו לעשות במקרה של ישראלי שאיננו ציוני, את כל מה שסירבנו לראות בפרופיל המשונה של האזרח שלא משרת בצבא, ואת כל מה שהתכחשנו אליו בצד הלא-מחמיא של הדמוקרטיה המערבית שאנחנו אוהבים להיות. לא משנה איך נסובב אותה, הישראליות נכון להיום מורכבת מעשרה מיליון אזרחים שמתוכם, נכון לסוף שנת 2025-תחילת 2026, כ-2.15 מיליון ערבים שהם כ-21 אחוז מכלל האוכלוסייה, ועוד כ-1.25 מיליון חרדים שהם כ-13 אחוז מהציבור בישראל – שזה אומר שיותר משליש מהישראלים לא מתכוונים בזמן הקרוב להתגייס לצבא או לחנך את ילדיהם לעשות את זה.
כמו במשפחה בלתי מתפקדת בעליל שאין לה מושג איך מטפלים בילדים חריגים אבל מקדמת בלי בושה את הבן המועדף, הולכת מדינת ישראל ונשאבת לבור שחור של ניכור הורי מהזן החדש. בטיקטוק הכל מקסים, ואחלה קונסילר ומייק-אפ, אבל בחיים האמיתיים אפס גישה לילד במצוקה, ואטימות מוחלטת כלפי הצרכים המיידיים שלו. האדם החרדי, כמו האדם הערבי, סובל מעליונות של מנהיגיו בכנסת, נחות מול הפריבילגיה של האזרח הימני והשמאלני שמתבונן בו דרך החור של מנעול הגיוס, כבול בחשדנות של קובעי המדיניות כלפיו, ומשלם מחיר על כשל היסטורי של ממשלות ישראל שנהגו כלפי האחד בוותרנות מופלגת וחולשה מוגזמת וכלפי השני בכוחנות יתר ובהזנחה עקבית.
חזונו של בנימין נתניהו ב-2012 שלפיו "אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי-שוויון, אנחנו נמצאים במצב מצוין בלעדיהם", הולך ומתממש. עד שהחברה הישראלית לא תבין שהיא מפקירה את אחיה ואחיותיה החורגים בידי בריונים חסרי מצפון המכונים פוליטיקאים, ימשיכו אוצרות הטבע הדמוגרפיים שלנו להתבזבז
אם היה מדד למחאות בלתי לגיטימיות, היו החרדים המתפרעים במצוות רבניהם שוברים אותו מזמן. ההפגנות האלימות של פלגים מסוימים בעדה נמשכות כבר שבועות משל היו פעילות שבועית של מתנ"ס מקומי ולא חסימה אלימה של אחד הצירים המרכזיים במדינה. זאת כנראה הסיבה שבמשטרה אפילו לא מתביישים להודות שמי שאחראי לפיזורן הם הרבנים שיושבים אי שם בבני-ברק או בירושלים ומחליטים מתי אפשר להפסיק להתעלל באנשים שחזרו מהעבודה או סתם ממהרים לקחת את הילד מהגן, ולא השוטרים. לפני יומיים, במהלך הפגנה נגד גיוס, הותקף צוות כאן חדשות באבנים. העיתונאי חיים גולדיטש, שנפצע במהלך המלחמה בגזרת הצפון ומצא את עצמו נצור עם הצוות המדמם והציוד המנופץ עד שחולץ על ידי לוחמי מג"ב, לא יזכה ככל הנראה ליהנות מעשיית צדק. גם ענבר טויזר, כתבת חדשות 12 שהותקפה לפני מספר שבועות בהפגנה חרדית, לא זכתה. ככה זה כשמשטרת בן גביר לא מבחינה בין שומר לפורע חוק.
לו הייתה מדינת ישראל זוג הורים, מזמן היו מוציאים מחזקתה את שני הילדים שמעולם לא ידעה איך לאהוב אותם ולהעניק להם שוויון זכויות, שלא השכילה להעניק לכל אחד על פי הזדקקותו, יכולתו ומידת התאמתו לחברה הישראלית, שלא נתנה להם הזדמנות אמיתית להצליח, שהחביאה אותם תחת טבלאות מיוחדות והתפללה שיקבלו אותה למועדון היוקרתי של מדינות ה-OECD – מקום שבו אין ערבים וחרדים, רק ישראלים תמימים שוחרי טוב.
כשעוברים בשתיקה על הוראות רבנים שמעודדים ילדים ונוער לצאת להפגנות אלימות אבל מעמידים לדין מנהל מכינה ומדריך שלא מנעו את מותם הטרגי של עשרה חניכים בטיול לא אחראי, כשמתעלמים מגרירת פחים על ידי חרדים לעיני המצלמות אבל עוצרים ומעמידים לדין שורפי פחים באותה עיר ממש, וכשמחזקים מחאה אלימה תוך כדי שמחלישים מחאה בלתי אלימה, נגרם הרס עמוק לשני הצדדים. על הפער בין העונש שיקבל הערבי על אותו מעשה שביצע יהודי, אנחנו כבר לא מדברים בקול.
מרב בטיטוזאת קונספציה שנכשלה, כמו אחותה הביטחונית והבכירה שקרסה ב-7 באוקטובר, רק בתוך גבולות הארץ ובלי חמאס ופלסטינים. ממשלת הליכוד סחופת הבן גביריזם אינה שונה בהרבה מקודמותיה – אלא אם כן סופרים את החזרה ההמונית בתשובה של בכיריה כזוטריה ואת ההתרפסות המפוארת בפני לומדי תורה שהדבר האחרון שלו הם זקוקים זה מילה טובה מחברת הכנסת דיסטל-אטבריאן שחגגה השבוע יום הולדת עברי לראשונה – כולם חטאו באותה קונספציה, והראיה: ערבים לא עזבו בהמוניהם לארץ אחרת, חרדים לא התגייסו ברבבותיהם לצבא, וישראלים ממוצעים ממשיכים להתלונן על אי-השוויון בנטל כאילו שזאת גזירה מאת אדושם.
חזונו של בנימין נתניהו ב-2012 שלפיו "אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי-שוויון, אנחנו נמצאים במצב מצוין בלעדיהם", הולך ומתממש. עד שהחברה הישראלית לא תבין שהיא מפקירה את אחיה ואחיותיה החורגים בידי בריונים חסרי מצפון המכונים פוליטיקאים, ימשיכו אוצרות הטבע הדמוגרפיים שלנו להתבזבז בידי כנופיות פשע מהעולם הרבני ומהעולם התחתון, ואנחנו – לסתום את הפה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.26
