לתגובת השמאל המערבי הקיצוני לחטיפת מדורו נדרשת רק התייחסות קצרה, טרגית-קומית: אחרי שבמשך יותר משנתיים יצא לרחובות, הביע את תמיכתו בחמאס ותלש תמונות חטופים ממקומות ציבוריים – כולל תינוקות בני פחות משנה שנחטפו ונרצחו – יצא השמאל הגלובלי שוב לרחובות כדי להתקומם על חטיפתו של רודן סוחר סמים מארמונו.
שווה יותר להתעכב על תגובת השמאל הליברלי המתון. האירופאים, יבשת שביטחונה תלוי לחלוטין בגחמותיה ורצונה הטוב של ארצות-הברית (בערך מאז יוני 1944) – מה שלא מפריע לה ללגלג וללעוג לה – ציקצקו בלשון. ובאמת, אפשר היה להסכים איתם קמעה: התגובה הרפלקסיבית למראה קאובוי שמתערב בענייניה הפנימיים של מדינה עצמאית אחרת, היא התנגדות. מדורו או לא מדורו. סוחר סמים או תומך טרור. בעיקר כשעל הקיר מולה מרוח הרצון של טראמפ לערוך מבצע דומה בגרינלנד.
אבל מה שמעניין היה התירוץ שהגיע אחרי הבעת העמדה הלגיטימית הזו: "אם אנחנו נותנים לדבר כזה לקרות" – כך שמעתי ממספר אנשים – "איזו זכות יש לנו להתערב או להרים דגל מוסרי אם סין תעשה דבר דומה מחר בטייוואן?" מדובר בתירוץ שמבהיר ומבהיק את וירוס הטירוף המוסרי שתוקף את החברה הלבנה המערבית בעשור האחרון.
הכוחות שתוקפים את המערב ומאיימים להרוס את האקוסיסטם החברתי-כלכלי-רווחתי שלו, בין אם מדובר ברוסיה, סין, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקיצוני, לא עורכים סימפוזיונים ערכיים לגבי הפעולות שלהם. יש להם מטרה והם צועדים אליה בכל מחיר. אני לא מציע, חלילה, לוותר על ההיסוסים שלנו כחברה מערבית או על שיקול הדעת והתוצאות המוסריות והערכיות של הפעולות שלנו, אני רק אומר שמתישהו חייבים להיזהר מכך שההיסוסים הללו לא יאכלו אותנו מפנים. יש מספיק אויבים שרוצים לאכול את החברה המערבית, הם לא צריכים עזרה מבפנים.
אתן דוגמה: לפני כשלושה שבועות דנו מדינות האיחוד האירופי בהפשרת כספים שנמצאים בתחומן ושייכים לבנק המרכזי של רוסיה, כדי להעניק הלוואה לאוקראינה שנמצאת על סף פשיטת רגל וזקוקה לחימוש עבור המלחמה נגד רוסיה. מדובר בנושא שלא צריך להיות עליו אפילו דיון. אבל האירופאים החליטו להתדיין, ולעשות עוד כנס, ועוד ישיבה ובסוף החליטו שבשל האיום הרוסי בתביעה נגדם (צריך לקרוא את זה כדי להאמין: פורע החוק פוטין מאיים על מדינות האיחוד שיפעיל עליהן את החוק), עדיף להנפיק איגרות חוב.
זאב אברהמימדובר במופע האנתרופולוגי המסקרן ביותר של העשור האחרון: תהליך התיעוב הפנימי של האדם הלבן שלמד לשנוא את תרבותו, את דתו, את ההיסטוריה שלו, את יצירתו ותרומתו, את הרכוש שקנה, את החברה שבה הוא חי, את עצמו.
כשתופעת התיעוב הפנימי הזו משתלטת על חברות, היא גורמת לעיוותים מוסריים. עזבו את ההשוואה המופרכת בין טייוואן לוונצואלה כקורבנות, ותתרכזו בהשוואה בין ארצות-הברית לסין. בין מדינה שחיזקה ותמכה בדמוקרטיה העולמית, במוסדות של זכויות אדם, בעולם החוק והמשפט, לבין מדינה שכולאת את אזרחיה במחנות לחינוך מחדש רק בגלל דתם ויורקת בבוז על זכויות אדם של אזרחיה. מדובר בהלך מחשבה ששובר את חוט השדרה של החברה המערבית.
