מותו הטרגי בדריסה של הנער יוסף אייזנטל בירושלים הוא תמונת מראה של המציאות האלימה והכאוטית בישראל העכשווית. זה אירוע שנמצא עדיין בחקירה ומוקדם לקבוע את מידת אשמתו של נהג האוטובוס, פאחרי חטיב. ברור רק שהוא חש במצוקה והמשטרה אף מודה כי הוא התקשר למוקד 100 כדי לדווח כי הוא מוקף בהמון, מרגיש מאוים ומבקש עזרה. גם זעמם של החרדים שמרגישים כי דמם הפך הפקר, מובן. מאז החלו הפגנות החרדים נגד הגיוס לצה"ל אירעו מספר תקריות שבהן רכבים דהרו אל תוך קהל המפגינים ופגעו בבחורים. שבעה מקרי דריסה תועדו והועברו למשטרה לצד תלונות של מי שנפגעו, אולם שום תלונה לא הגיעה לכדי כתב אישום.
זעמם של החרדים על אוזלת היד של המשטרה ותחושת ההפקרה משותפים לתחושת ההפקרה של נהגי האוטובוס הערבים בירושלים. בשנה שעברה נרשמו למעלה ממאה אירועי תקיפה של נהגי אוטובוס בבירה. נהגים שעובדים על קו 77 העובר באצטדיון טדי מתעניינים דבר ראשון אם במשמרת שלהם יש משחק של בית"ר. ביוני האחרון הותקפו הנהגים סיאג' ואחמד אלקראעין בידי אוהדים חמומים שצעקו "מוות לערבים" תוך שתקפו אותם. נהגים ערבים הותקפו בקווים 516, 540, 62, 71 ו-72. בחודש נובמבר האחרון שלח הנהג ריאד אלחסיני מכתב התפטרות למנהליו בחברת סופרבוס לאחר שרוסס על ידי נוסעים בגז פלפל. נובמבר האחרון בכלל היה חודש שיא בתקיפות של נהגי אוטובוס בירושלים כשבתחילת אותו חודש בתוך יומיים אירעו תשע תקיפות של נהגים. אלחסיני הנהג המתפטר סיפר בראיון כי הנהגים בירושלים לא יודעים באיזה מצב יחזרו הביתה מהמשמרת אם בכלל. "אם לא תוקפים אותך אז מקללים ואם לא מקללים אז יורקים עליך. המשטרה לא עושה כלום, כל הזמן אומרים שזה בחקירה ואז סוגרים את התיק".
המציאות הזו מתועדת ומדווחת. גם פה מעל דפי העיתון, ב-ynet ובשאר כלי התקשורת. נכון, היא לא תופסת תמיד את הכותרות הראשיות, אבל אי-אפשר לומר שהציבור הישראלי לא מדווח על מה שקורה ברחובות שלנו. זה שרובנו בוחרים להתעלם זה עניין אחר. גם מציאות החיים הרצחנית והאלימה בחברה הערבית מדווחת על בסיס יומיומי, לעיתים שעתי. רק אתמול נרצחו ארבעה ערבים ישראלים. שלושה גברים נרצחו בבוקר באתר בנייה בשפרעם ושעות ספורות קודם לכן נרצח בחור צעיר בערערה שבנגב. בערב נורו שני גברים בתוך רכב סמוך לצומת אחיהוד שבגליל, אחד מהם נפצע באורח אנוש. נכון לכתיבת שורות אלו מניין הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה עומד על 11, ובקושי עבר שבוע מאז שהחלה. שנה שעברה נגמרה בשיא מזוויע של 255 נרצחים בחברה הערבית, בהם ילדים ונשים. ואם לא די בכך, גם בכבישים לא בטוח. שנת 2025 רשמה שיא שלילי שהחזיק 20 שנה. 455 ישראלים נהרגו בתאונות דרכים קטלניות, עלייה של כ-12 אחוז לעומת 2024. כל אלו מביאים את החברה הישראלית למצב קיצון עם נתוני מוות לא טבעיים של מדינת עולם שלישי.
עודד שלוםצילום: אביגיל עוזי המציאות הזו לא מונעת מהשרה האחראית על הבטיחות בדרכים ועל תשתיות הכבישים מירי רגב לשבור שיאי נסיעה לחו"ל. גם על האלימות המשתוללת בחברה הערבית ובכלל, בכל ערי ישראל, השר האחראי על המשטרה איתמר בן גביר מסרב לקבל אחריות. את כולם הוא מאשים, את היועצת המשפטית לממשלה, מערכת המשפט, השמאל ששלט במדינה לפני 60 שנה וכמובן את התקשורת. גם זו טרגדיה ישראלית. בישראל של היום אין הנהגה אחראית שלוקחת אחריות. בהכל אשמים הפקידים, בכירי הצבא והשב"כ. על המציאות האלימה הזו שראש הממשלה ושריו לא לוקחים אחריות כפי שלא לקחו אחריות על 7 באוקטובר, אנחנו האזרחים משלמים מחיר יקר. אתמול היה זה הנער אייזנטל וארבעה אזרחים ערבים. לצערנו הם לא יהיו האחרונים.
