"אנחנו החרדים טעינו לכל אורך הדרך. טעינו בשואה, טעינו בעברית וטעינו בארץ ישראל". הצעקה המתוסכלת והבלתי צפויה הזו נשמעה במהלך סיור בהדרכתי לפני כ-15 שנה. באוטובוס הייתה הנהלת מוסד חשוב של חסידות גדולה, והאיש שזעק היה אחד מראשיו, שלא התאפק כשעברנו בנופים המדהימים של נחל קנה בשומרון הנמצא 35 דקות נסיעה מתל-אביב.
האיש ידע על מה הוא מדבר. הממסדים החרדיים בגלות התנגדו לציונות בחריפות. לשיטתם אסור ליהודים "לעלות בחומה", אסור להם לקחת את גורלם בידיהם, אסור להתגרות בגויים, וכל החזרה לארץ ישראל תיעשה בידי שמיים ביום שהאל יחליט. זה היה הלך הרוח עד הרצל, שראה את השוקת השבורה שאליה הגיעו היהודים באירופה ואת סכנת השואה שבאופק. הוא זיהה את ההזדמנות המדינית, וחולל באופן עוצר נשימה ובתוך שנים ספורות את הציונות כתנועה מהפכנית לאומית מדינית.
1 צפייה בגלריה
הפגנת החרדים השבוע. בניגוד לדעת הממסד, בנוער החרדי מתפתחת נטייה גוברת לגיוס | צילום: אלכס קולומויסקי
(ְׁ ׳סס’סׁ׳)
מתוך ההתנגדות לציונות דן הממסד החרדי בעקיפין את רוב צאן מרעיתו להשמדה בשואה, ואפשר רק לדמיין בתסכול כמה היו ניצלים לו הרבנים היו פוקדים לממש את כל התפילות ולעלות לארץ ישראל מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. עלייה המונית הייתה מונעת מהבריטים להגביל עלייה יהודית ולאפשר נהירה ערבית לארץ, בניגוד לכתב המנדט שהטיל עליהם להקים את הבית הלאומי היהודי. בד בבד הכריז הממסד החרדי מלחמת חורמה נגד אליעזר בן-יהודה, שניהל מאבק עם הראש בקיר להחייאת השפה העברית. הם החרימו אותו ומיררו את חייו, ורק אופיו הבלתי מתפשר גרם לכך שהקיר הוא שנשבר, והתחולל הפלא הנדיר של שפה שחוזרת לחיים ומתעדכנת בעולם מודרני אחרי אלפי שנים, בניגוד לתהליך עולמי של היעלמות שפות.
הטעות החרדית בנוגע לארץ ישראל, הנובעת מההתנגדות לציונות והאיסור להתגרות בגויים, הובילה לחבירה רעיונית לשמאל אחרי מלחמת ששת הימים בנכונות לוויתור על לב הארץ, לפיוס הגויים.
אין ארוחות חינם
הבחור מהאוטובוס היה חוזר בתשובה ששירת בצה"ל ביחידה מובחרת. סביר להניח שילדיו ונכדיו כבר לא התגייסו, וזו עוד טעות בניווט של הממסד החרדי כחלק מההתנגדות לציונות.
התוצאה היא אי-ההשתתפות בהגנה על הנפש והרכוש, והתפתחות חברה שאמורה רק ללמוד תורה ללא יכולת לפרנס את עצמה, תוך כדי כפיות טובה וניצול של אלו שכן שומרים ומפרנסים אותם. "בזיעת אפיך תאכל לחם", אומר אלוהים לאדם בגירוש מגן עדן, אין ארוחות חינם. זהו השיעור הראשון לחיים שהתורה מלמדת כבר בפרשה הראשונה. באותה תורה מופיע שיעור מוסרי מופתי כששבטי גד, ראובן וחצי המנשה מבקשים ממשה את עבר הירדן כנחלה, ותשובתו היא "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", והם עונים שהם יילחמו ראשונים על יתר הארץ עבור יתר השבטים, וכך היה. עוד שיעור חשוב הוא הבכייה לדורות בוויתור על הארץ בחטא המרגלים בתשעה באב במדבר, בתירוץ "לא נוכל" - זה גדול עלינו.
צורת החיים הזו דנה את החברה החרדית לחיי ניצול, ומשחיתה אותה עד לאבסורד של התכחשות לאמות מידה מוסריות מרכזיות של התורה שאותה הם לומדים יומם ולילה.
מצד שני, בהיבטים רבים מדובר בחברה חיובית מאוד שמטפחת התנדבות, תרומה, עזרה הדדית, צניעות, הסתפקות במועט עבור אידיאלים, כמות פשיעה זניחה, הבאת ילדים רבים וטיפוח תכונות למדנות והעמקה אינטלקטואליות. השיח המקובל בארץ לגבי הסוגיה החרדית מזוהם בהררי פוליטיקה, והמאבק בין החרדים לליברלים גם מפרנס פוליטית היטב את הפוליטיקאים משני הצדדים. אי-הגיוס הוא נכס למפלגות מסוימות, וההסתה מצידן היא נכס לממסד החרדי שרוצה להנציח את המצב הקיים. לאורך עשרות שנים צברו החרדים כוח פוליטי כתוצאה מהיותם לשון מאזניים בין ימין לשמאל, כשכל אחד מהצדדים מוכן לתת לחרדים את רצונם תמורת השלטון והיכולת ליישם את האידיאולוגיה. מנחם בגין החמיר את ההשתמטות החרדית, משמאל הצהירו פוליטיקאים שיחבשו שטריימל עבור השלום, שרון שיחד את יהדות התורה ב-290 מיליון שקל עבור תמיכה בתקציב שאיפשר את ההתנתקות, נתניהו משתדל לתת להם את כל רצונם וההצהרה השבוע של רביב דרוקר שלטובת הדחת נתניהו הוא מוכן לוותר על גיוס החרדים, מבטאת מגמה מובהקת במפלגות שמאל.
לפרוץ את הסכר
אבל אחרי כל האינטרסים, הפוליטיקה, הצביעות והשנאה נשארת סוגיית הגיוס נטו. עד למלחמה, צה"ל עצמו לא באמת היה מעוניין בחרדים, כמעט לא נערך לגיוסם מבחינת מעטפת כשרות, שירות נשים וליווי תורני, ואותת להם לשמור מרחק באמצעות רדיפה מיותרת של חיילים דתיים בשל גידול זקנים, כפייה פרובוקטיבית לשמוע שירת נשים, ועצירה בלתי סבירה של קידום קצינים דתיים מצטיינים, אבל היום ברור שנגמרו המשחקים וצריך חיילים, והדיון היחידי הוא איך עושים את זה.
בחברה החרדית ניצחה השפה העברית מזמן, היא עוברת תהליך של התקרבות לציונות, ודעת הקהל הפנימית היא לאומית במובהק. טבח 7 באוקטובר היה גם עבורה תזכורת מטלטלת איך זה כשאין צבא, ובמקביל להתקרבות לציונות מתפתחת בנוער החרדי נטייה גוברת לגיוס
בחברה החרדית ניצחה השפה העברית מזמן, היא עוברת תהליך של התקרבות לציונות, ודעת הקהל הפנימית היא לאומית במובהק. טבח 7 באוקטובר היה גם עבורה תזכורת מטלטלת איך זה כשאין צבא, ובמקביל להתקרבות לציונות מתפתחת בנוער החרדי נטייה גוברת לגיוס. על רקע זה קשה להגזים בהשפעה התודעתית של חייל מחטיבת החשמונאים, שחיסל מחבל שרצח חרדים בפיגוע ברמות בספטמבר האחרון. הנה, זה עובד. בגיוס הנוכחי דיווח צה"ל שלמרות שמספרי המתגייסים החרדים עדיין לא הגיעו ליעד, הם חסרי תקדים.
"חוק הגיוס הזה (של ביסמוט) מנקודת המבט של הציבור החרדי הוא הכי רחוק שאפשר לדמיין... אלפים ינהרו ללשכות הגיוס כי תהיה להם לגיטימציה... צה"ל לא יצליח לגייס את כולם", אמר דובר ש"ס השבוע.
הכוונה היא למכשול העיקרי בהנהגה החרדית שהוא חוסר הלגיטימציה להתגייס, דבר שמנמיך את מעמדם של המתגייסים ופוגע בראש ובראשונה בשידוך. חוק גיוס מרוכך שיזכה להסכמת הרבנים עשוי לשבור את חוסר הלגיטימציה, וייתכן שזהו הפתח לגיוס חרדים משמעותי. אם תהליך הגיוס המתגבר יקבל תאוצה מתוך חוק מהסוג של ביסמוט, שלמרות שהוא בלתי מספק בעליל עשוי לפרוץ סכר, כדאי לחברה הישראלית לגלות אורך רוח ולתת לכך להתגבר ולהתרחש, כי האופציה לחנוק כלכלית את החרדים קיימת, ואם הדבר ייכשל צריך יהיה להשתמש בה.
מדינת ישראל זקוקה לחיילים החרדים וחוליי החברה החרדית זקוקים למרפא. הואיל והמטרה היא "לאכול את הענבים" ולא "להרוג את השומר", הלוואי שהפוליטיקאים מימין ומשמאל, התקשורת ומערכת המשפט יצליחו להתאפק קצת עם היצרים וייתנו צ'אנס לשתיל הרך הזה של החרדים המתגייסים להפוך לעץ, כי כולנו חווינו לאחרונה מה קורה כשאין צבא.
